אבו מאזן: ראש הקמפיין להכחשת בית המקדש

בנאום שנשא בכנס "להגנת ירושלים" בקטאר ב-26 בפברואר חידש יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, את המתקפה הפלשתינית השוללת את הזיקה ההיסטורית של היהודים לירושלים. את השימוש באסטרטגיה הדיפלומטית הזאת החל קודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, שבפיסגת קמפ דיוויד ביולי 2000 עירער על קיומו של בית המקדש בירושלים: "אין שם כלום". לאחר מכן הוא הוסיף שהמקדש שבנה שלמה עמד בשכם ולא בירושלים.

שנתיים לאחר מכן אמר ערפאת לעיתון "אל-חיאת": "לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם". חודש לאחר קמפ דיוויד המשיך אבו מאזן עצמו את הקו האידיאולוגי של ערפאת, כשאמר בלי היסוס מינימלי לעיתון ערבי-ישראלי: "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש. אני קורא תיגר על הטענה הזו".

למעשה, מנהיגים רבים ברשות הפלשתינית (ולא רק) שנחשבו במערב למתונים יחסית, אימצו אף הם את הרעיון, כחלק ממהלך אסטרטגי.

כשנביל שעת' שוחח עם העיתון "אל-איאם", הוא הגיב על הטענה הישראלית בדבר "המקדש הבדיוני" שהיה פעם בירושלים. סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלשתיני, הכריז אף הוא: "מבחינת האיסלאם מעולם לא היה מקדש באל-קודס, מעבר למסגד אל-אקצא". יאסר עבד רבו אמר ל"לה מונד" בספטמבר 2000: "אין ממצאים ארכיאולוגיים המעידים שאי פעם היה מקדש על הר הבית". בהופעה בטלוויזיה הפלשתינית ב-16 במארס 2011 הוסיף וטען כי ישראל מתכוונת לבנות "מקדש מזויף" כדי לממש את האגדה.

כעת, בנאומו בקטאר, אבו מאזן מתניע מחדש את האסטרטגיה הקוראת תיגר על ההוכחות לקיומה של היסטוריה יהודית בירושלים: "ולמרות כל היכולות העצומות אשר שלטונות הכיבוש העמידו לשימוש הקיצונים לביצוע חפירות בלתי פוסקות, המאיימות בגימוד מסגד אל-אקצא כדי למצוא עדויות התומכות בנרטיב הישראלי היהודי, הרי הם נכשלו כישלון חרוץ". לאחר הצהרה זו הוסיף אבו מאזן שהשלטונות בישראל פועלים: "להכין דגמים למה שהם מכנים בית המקדש כדי לבנות אותו על חורבות אל-אקצא".

דבר שבלט בנאום הוא חוסר יכולתו של אבו מאזן להתייחס לבית המקדש, והתייחסותו ל"מה שהם מכנים מקדש", דבר שהיה אינדיקציה לחוסר מוכנותו להודות בכך שהמקדש התקיים אי פעם. הוא לא רק סירב להכיר בבית המקדש, אלא גם אימץ את השקרים חסרי השחר שלפיהם ישראל פועלת כדי לסכן את קיומו של מסגד אל-אקצא.

מרכז הכובד ההיסטורי

במהלך העשור האחרון, מאז ערפאת הודיע לראשונה לקלינטון שבית המקדש מעולם לא היה קיים, נעשה מאמץ רחב היקף מצד ההנהגה הפלשתינית להשריש את הכחשת המקדש באמצעות הטלוויזיה הפלשתינית ובאמצעות כתבות בפרסומים פלשתיניים רשמיים ובדרשות במסגדים. ב-2009 הצהירו מנהיגי דת פלשתינים שוב ושוב, מעל כל במה, שלא נמצאו כל עדויות לזיקה היסטורית יהודית לירושלים או עדויות לקיומו של בית המקדש.

האירוניה שבגירסה הפלשתינית החדשה להיסטוריה של ירושלים בירתנו, היא עמידתה בסתירה עם המסורת האיסלאמית המקורית.

אל-טברי, פרשן מוביל של הקוראן ואחד ההיסטוריונים הדגולים של האיסלאם, מתאר בכתביו את הכיבוש של ירושלים על ידי הכליף השני, עומר בן אל-ח'טאב, המתקרב אל "האזור שבו הרומאים קברו את המקדש (בית אל-מקדס) בתקופה של בני ישראל" (ציטוט מהמקור).

דבר מדהים נוסף בקמפיין הנוכחי של הרשות לשלילת הזיקה היהודית לירושלים הוא העובדה שהכליף עומר עצמו הוא שהתיר ליהודים לחזור לירושלים לאחר שהרומאים והביזנטים אסרו על כניסתם במשך כ-500 שנה.

לא מדובר רק בהיסטוריה עתיקה: בשנת 1935 (לפני 77 שנים בסך הכל) פירסם הוועד המוסלמי העליון בירושלים, תחת הנהגתו של המופתי הידוע לשמצה חאג' אמין אל-חוסייני, ספר הדרכה מכובד שפרש את ההיסטוריה של הר הבית. הספר קבע ש"הזיהוי של המקום עם האתר של מקדש שלמה כלל אינו נתון במחלוקת".

חשוב להבין את המהלך שמתחולל כאן. הרי ברור שגם אם בביקורו הבא ברומא יבקר אבו מאזן בשער טיטוס ויתבונן בכלי המקדש החקוקים בו, ובהם המנורה, הנישאים על כתפי חיילים רומאים בתהלוכת ניצחון לאחר החורבן, הדבר לא ישנה את דעתו.

גם לא סיור מודרך עם ראש ממשלת טורקיה ארדואן למוזיאון באיסטנבול, שבו מוצב לוח מהר הבית בן 2,000 שנים המזהיר זרים שלא להיכנס לתחום "המקדש" (ספק אם ארדואן עצמו מודע לכך). האובססיה הפלשתינית לשלול את הזיקה היהודית לירושלים אינה ניסיון לחתור אל האמת ההיסטורית, אלא מתקפה פוליטית מתוכננת ומחושבת.

הפלשתינים מודעים היטב לחשיבותה של ירושלים בשביל ישראל, אולי אף יותר מאשר חלק מהישראלים עצמם. הם יודעים שמבחינה היסטורית ירושלים מילאה תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות היהודית.

במאבק צבאי פגיעה ב"מרכז הכובד" של היריב כדי לגרום לו להתמוטטות היא מטרה אסטרטגית ראשונה במעלה. שליחו של אבו מאזן ללבנון, עבאס זכי, אמר ב-7 במאי 2009 שנסיגה ישראלית מירושלים תהיה תחילת קריסתו של הרעיון הציוני. כלומר, המטרה של המתקפה על ההיסטוריה של ירושלים היא פגיעה במרכז הכובד של ישראל והחלשת יסודות המדינה היהודית, וכאמור לא ניסיון סתמי לזכות בדעת הקהילה הבינלאומית למשל.

בשנים האחרונות מנהיגי הרשות נוכחו לדעת שרוב הקביעות שלהם בנוגע לישראל, למשל ההשוואה לאפרטהייד שבדרום אפריקה, התקבלו ללא ביקורת רחבה. לכן יש בסיס לתקוותיהם שהכחשת הקשר היהודי לירושלים תזכה אף היא, בשלב מסוים, בתמיכה בעולם.

ישראל תצטרך להבין היטב את פני המערכה הלא פשוטה שנכפתה עליה ולדרוש מנציגיה להכיר ולשנן את זכויותיה ההיסטוריות החשובות על ירושלים. אלו הזכויות שהיו מוכרות וידועות לדור של אחד מבכירי המדינאים בישראל, אבא אבן, ושל הנשיא לשעבר, חיים הרצוג, אך לצערי נשכחו מלב בשנים האחרונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו