פרטי אירוע האלימות הקשה בבת גלים גרמו לי לכעס גדול, שכן כל אלימות, מכל סוג שהוא, ובוודאי אלימות פיזית מקוממת אותי. יתרה מזו, אלימות הנובעת מסיבות לאומניות היא גם מרושעת וגם מטופשת. גם אם נניח לרגע שאירוע התקיפה נבע מסיבות לאומניות, אני תוהה מה חשבו אותם צעירים ערבים להשיג. כבוד? נקמה? הם הרי היו עשרה או יותר. אפילו בשכונתם לא יוכלו להיחשב "גיבורים", כי מי יכול להעריך ולכבד עשרה צעירים אלימים התוקפים בחשכת הלילה שני צעירים בדרכם למיון, כשאחד מהם סובל מכאבים בידו? הלא יחסי הכוחות האלו מעוררים בוז ומעידים על טיפשות. במפגשים הרבים שלי עם תושבי חיפה שהם הורים לצעירים, הן ערבים והן יהודים, אני תמיד חוזר ומבקש כי יקפידו לחנך את הילדים שבשום מקרה אין לנהוג באלימות. במערכת החינוך שלנו הנהגנו מדיניות של "אפס סובלנות לאלימות", ובשיחות עם תלמידים אני מדגיש בפניהם, ממש מתחנן, כי לא יפעלו באלימות לבל יסכנו את עצמם וגם את חבריהם. לקראת כל חופש גדול אני כותב לילדים איגרת אישית שבה אני מציין את הסכנות האורבות בנהיגה פרועה, בשתיית אלכוהול ובאלימות. ואכן, בכל פעם שמתרחש מקרה של אלימות, אני חש נפגע אישית. הפעם מדובר במקרה של אלימות קיצונית. בהיבט החינוכי יש כאן כישלון של ההורים, של מערכת החינוך ושל החברה שבה חיים הצעירים, אבל אין להלהיט את הרוחות. יש לאפשר למשטרת ישראל להמשיך בחקירה ללא פשרות, ובנחישות וביעילות להביא למיצויה ולהעמדה לדין של התוקפים. בחיפה, שהיא עיר מעורבת, רב תרבותית ותמיד היוותה סמל ומופת לדו-קיום בין ערבים ליהודים, אנו פותרים בעיות בשיחות וגם בוויכוחים, אבל לא באלימות. אין מקום לאלימות בחיפה או בכל מקום אחר.