יש תקווה למעמד הביניים

הספדי נובמבר על איכותה הירודה של הליגה העונה אולי התכתבו עם המציאות בשטח, אבל כמו תמיד היו מופרזים ופסימיסטים. משחקי אתמול היו הוכחה שהשמועות על מותה היו מוקדמות, וגם למעמד הביניים של קבוצותיה, כמו חולון ונס ציונה, יש מקום תחת השמש.

בעונת הפרידה שלה מאולם הפחים, חולון רקדה אתמול שוב את בחירת הזרים שלה, את האגרסיביות ההגנתית, את החיבור שמייצר אינטליגנציה ואת האינטליגנציה שמייצרת פעולות מכריעות. מעל כולם ריחף ג'ורדן טיילור, "פרנצ'ייז פלייר", שמביא את האיזון הקדוש של פליי מייקר אמיתי, המפעיל את הקבוצה וגם מוצא את המקומות שבהם הוא מייצר לעצמו.

אילת, אם תרצה לעשות לעצמה מקום בחבורה הזו, תצטרך עוד זמן כדי לתת לתפרים החדשים של שינויי הסגל להחלים, להמשיך בשינויים עד למציאת האיזון ההרכבי ובעיקר לחפור עמוק כדי לעשות טיפול שורש בגישת השחקנים. דן שמיר התבטא בעבר שבמצבים משבריים הוא מאמין פחות בדיבורים על מנטליות ויותר באיקסים ואפסים על לוח השרטוט. נדמה שלאחר אתמול אין ברירה מללכלך את הידיים.

שחקני אילת יטענו שהם רוצים ומנסים, אבל לרצות זו לא חוכמה, כולם רוצים להיות מצליחים ובריאים, השאלה היא מה אתה עושה בקשר לזה. מעבר לכל, בעמדת המנהיג על המגרש, מורגש חסרונו של אפיק ניסים. אולי טלפון לגוני יזרעאלי יעזור כדי לברר איך מצליחים להישאר כל כך רעבים גם כשהגוף והראש כל כך שבעים. אם לא בשביל עצמו, ניסים חייב את זה לאלישי כדיר, שמתקשה להנהיג מהמאבקים האמיצים שלו בצבע, ועבור המאמן שלו, שפשוט חייב אותו אסרטיבי, חד ומשפיע. אחרת, המקום היחיד שאילת תמצא תחת השמש יהיה בחופי הים של תחילת אפריל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו