באיראן שומעים - ונהנים

ממשל אובאמה היה גאה מאוד ב"אתחול" מחדש של יחסי ארה"ב-רוסיה שאותו השיג הממשל בתחילת הקדנציה. אבל החיצים הישירים והפרסונליים שאותם היפנה אתמול ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין כלפי מזכירת המדינה הילארי קלינטון סביב התערבותה בענייניה הפנימיים של רוסיה (ציינה אי-סדרים וזיופים) ועידוד הפגנות האופוזיציה, מלמדים אותנו כי שנת 2011 עמוסת האירועים לא חסה גם על יחסי שתי המעצמות. וזה, אגב, עוד תמריץ לאיראנים להמשיך בפרויקט הגרעין.

למוסקבה אין כל עניין לעשות לוושינגטון את החיים קלים. ראינו את זה סביב הגרעין האיראני, ראינו את זה בלוב ובכלל סביב "האביב הערבי", ואנחנו גם רואים את זה בכל פעם שנאט"ו דנה בתוכנית הצבת טילי ההגנה על אדמת אירופה, הגנה מפני איראן - ולא רוסיה, צריך להזכיר. בכל הנושאים האלה מוסקבה חולקת על וושינגטון.

בכלל, במוסקבה מתרבים אלה השרויים עמוק בחלום הנוסטלגי על ימי הזוהר של בריה"מ (את הדברים הרעים שוכחים שם מהר), ותעיד על כך ההצלחה הגדולה של המפלגה הקומוניסטית, שהגיעה שנייה בבחירות. לרוסים יש געגועים לדמות הצאר, ולפוטין, למורת רוחו של המערב, יש כל המרכיבים לתפקיד.

וושינגטון, לעומת זאת, משחקת השנה עד הסוף את המשחק הדמוקרטי תוך עידוד זכויות האדם בכל נקודה אפשרית בגלובוס, להוציא סעודיה (כמובן) ובעלות בריתה במפרץ.

קלינטון, יש להודות, ירתה ראשונה. כבר ביום שני היא הביעה את דאגתה מתוצאות הבחירות וציינה את מסקנות הדו"ח של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) המעלה כמה שאלות בנוגע לכשירות הבחירות. "העם הרוסי, כמו עמים אחרים בעולם, זכאי לכך שקולו יישמע", אמרה מזכירת המדינה שהתייחסה לרוסיה כאילו היתה תוניסיה, מצרים, דמשק או בריה"מ לשעבר.

קלינטון הפגינה באותם רגעים ביטחון של מעצמת-על יחידה, אלא שהיא עשתה זאת בעיתוי בעייתי: וושינגטון בנסיגה מול מדינות ה-BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו וסין) והיא זקוקה למוסקבה כדי לפתור כמה בעיות בוערות בעולם, כולל הנושא האיראני. אבל לפי חילופי ההאשמות, דומה כי היחסים האמביוולנטיים בין רוסיה למערב נמשכים, גם אם בפועל אנחנו אחרי עידן המלחמה הקרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו