גורלו של אסד נחרץ

שני תאריכים חרצו את גורלו הפוליטי של בשאר אסד: 21 ביולי 1994, היום שבו נהרג בתאונת דרכים היורש המיועד (אחיו באסל), יום שסימן את דרכו של בשאר לארמון, וכן 15 במארס 2011, יום תחילת המהומות בארצו, שבו גם החלה הספירה לאחור.

על פי הדברים שאמר אסד בראיון שהעניק אתמול לברברה וולטרס מרשת ABC, הרי כבר אין לו כלל סמכויות והוא בתפקיד רק כדי להיענות לרצון העם. והצבא? הוא, אסד, בכלל מחליט או קובע? אמר את זה לפניו, ולא כל כך מזמן, קדאפי בלוב. כמעט מילה במילה. גורלו של אסד יכול להיות דומה, אלא אם כן ימצא לעצמו מחסה ברוסיה או באיראן. הכל שאלה של זמן.

אילו אביו של אסד, מיודענו חאפז, היה אומר דברים דומים לערוץ מערבי אחרי הטבח נגד האחים המוסלמים בחמאת בפברואר 1982, זה עוד היה יכול לעבור. הימים היו ימים אחרים, פוליטית וטכנולוגית. הרחוב הערבי היה אז כנוע, ערוצים כמו אל-ג'זירה לא היו קיימים, שלא לדבר על רשתות חברתיות. הליגה הערבית היתה מאוחדת מאחורי מנהיגיה, ואילו המערב לא היה מעז להתערב במי שנהנה מחסות סובייטית.

הראיון של אסד אתמול היה כאילו לקוח משנות ה-80. כמה אירוני שהמערב חיבק את אסד עם כניסתו לתפקיד בשנות האלפיים. הוא היה זה שאמור להכניס את סוריה לעידן המודרני. בראיון אתמול הוא נראה יותר לא כמו הבן, אלא כמו האח התאום של אביו חאפז אל-אסד.

גם קדאפי היתמם מול כתבת אמריקנית. גם קדאפי הופתע מעצם השאלה לגבי אחריותו לדם שנשפך בארצו. גם קדאפי האמין שבסוף הוא ייצא מזה.

אסד, למען האמת, נהנה משיעורי תמיכה גבוהים יותר באוכלוסייה בקרב בני עדתו העלאווים. ולא כי הם אוהבים אותו אלא כי הם תלויים בו, או ליתר דיוק בשלטונו. למרות הסנקציות והבידוד יש לו עדיין רשימת חברות בעולם, הכוללת את לבנון, תימן, עיראק, אלג'יריה, איראן, סין וכמובן רוסיה.

ב-3 במאי 2001 פגשתי את אסד במסיבת עיתונאים במדריד. היתה זו נסיעתו הראשונה למערב של הנשיא הצעיר. בכל פעם שבה נשאל שאלה, הוא נראה בוהה לעבר הפמליה שלו ויועציו. הוא נראה כמו זר בארצו, זר בארמונו. כמו אתמול.

קשה לדעת איזה תאריך מקלל היום בשאר לפני השינה יותר: את יולי 1994 או את מארס 2011. שניהם חרצו את גורלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו