רק לפני שבועיים נחשבו הבחירות במצרים לדבר הכי לא מותח במזרח התיכון: לאחים המוסלמים הובטח הניצחון, ולצבא השלטון היה ברור שהבחירות הראשונות לפרלמנט בעידן פוסט-מובארק אינן המאבק האמיתי בין הקואליציה האופורטוניסטית לבין הצבא. בינתיים פרצה לנו החודש מהפכה חדשה, ומצרים הבינה כי הדמוקרטיה, אם בכלל, עוברת דרך אנרכיה ואיסלאם. לפני עשרה חודשים בלבד הופל משטרו של חוסני מובארק, אבל כבר היום מוזמן העם המצרי להצביע. ההיגיון הבריא אומר כי בחירות באות בסופו של הליך דמוקרטי ולא בתחילתו. במצרים יש כאלה שמבקשים למהר. בטח לא "צעירי תחריר", גיבורי מהפכת ינואר-פברואר. הם לא היו מצטערים אם מהומות נובמבר היו מביאות לדחייה ובעיקר להדחת המשטר הצבאי. עבור האחים המוסלמים, לעומת זאת, לא יכול להיות עיתוי טוב יותר. הם מוכנים, הם מאורגנים, הם אפילו מנוסים. גם ניצחון "אחיהם" לאחרונה בתוניסיה ובמרוקו רק מגביר את סיכוייהם. מצרים הולכת לקלפיות בלי לדעת לאן היא באמת הולכת. לאחים המוסלמים יש הניסיון. דבר שכל כך חסר היום לשאר המפלגות במצרים. ההישג הגדול ביותר של האחים היה בבחירות 2005, ובהן הם זכו ב-20 אחוזים מהמושבים. ההישג היה אדיר מאחר שהם ניהלו מערכת בחירות רק בשליש מהמושבים שבהם רצו בתווית עצמאית. היו אלה ימים אחרים. היה זה עידן מובארק, והאחים נתפסו על ידי השלטון כאויב. היום הם עובדים במרץ בכל מחוז אפשרי. האחים היום רחוקים מלהיות דיסקרטיים. הם יודעים את העבודה ואת מלאכת יחסי הציבור. הם החליפו את הצבע הירוק של האיסלאם, הנתפס רע על ידי המערב, הליברלים וצעירי תחריר לצבע כחול-צהוב של הקואליציה הדמוקרטית, שאליה חברו מפלגות מגוונים שונים. הם אפילו היו הפירומנים שהציתו לאחרונה את האש בכיכר - בעיקר ברחוב מוחמד מחמוד - כשהבינו שהצבא שלף ציפורניים והחליט לקחת להם את המדינה המובטחת (יוזמת סגן ראש המשלה לאפשר לצבא להיות מעל החוקה). הם הפכו למכבי האש כשהבינו שהבחירות בסכנת ביטול, מה שעלול לקחת מהם את יתרון הניסיון והמוכנות. אי אפשר להאשים אותם כמו בינואר שהם לא היו בכיכר. לאחים המוסלמים שני יתרונות נוספים: ראשית, המצב במדינה עלול להרחיק בוחרים רבים מהקלפיות, בעוד האחים יכולים לסמוך על בוחריהם, הבאים בהמוניהם. שנית, הם המאורגנים ביותר והיחידים שיכולים לדאוג לייצוג מאסיבי של משקיפים בקלפיות. לא ברור כיצד כל זה ייגמר במצרים. מהפכה היא בכל זאת עניין של שנים. הצבא, האחים, אפילו צעירי תחריר - כולם מגיעים לבחירות האלה פגועים, חבולים ומצולקים. אבל היה אחד, אל-בראדעי שמו, שהצליח לא רע לנווט עצמו כאופציה מרגיעה גם עבור הצבא וגם עבור האחים. ברגע שכוחו יגבר, אם בכלל, תסמכו על האחים שידאגו ליירט אותו פוליטית. אפילו ב"נשק גרעיני".
הגיע רגע האמת
בועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.