מאז מהפכת הקצינים ביולי 1952, שהדיחה את המלך פארוק לטובת שלטונם של מוחמד נאגיב וגמאל עבד אל-נאצר, הצבא הוא הגורם המרכזי בשלטון המצרי. הוא יציב ונאמן, ואפילו הזעזועים עקב התבוסות במערכת סיני (1956) וששת הימים (1967) ורצח אנואר סאדאת (1981) לא שחקו את מעמדו. אך במהלך שני אירועים דרמטיים ב-2011 הגיב הצבא באיחור ובהיסוס עד כי האפשרות ששוב לא יהיה מה שהיה אינה נראית דמיונית. בראשית השנה עמד מן הצד נוכח הסערה שיצאה מכיכר תחריר. היה עליו להנהיג את המהלך ולנהוג כגורם המכריע, בין אם לסייע למחאה להדיח את חוסני מובארק או להפך. הצבא היה אפור, פסיבי, גורם מלווה ולא מכריע, והתוצאה ניכרה, בין השאר, גם אתמול. העומד בראש המועצה הצבאי, הגנרל מוחמד חוסיין טנטאווי, נאלץ להזהיר כי לא יניח לאנשי המחאה לפגוע בצבא, ואמנם יעביר את השלטון לגורם אזרחי, אבל לא עכשיו, לפני הבחירות לפרלמנט הנפתחות היום, ועוד לפני ההכרעה המרכזית באשר לזהותו של נשיא המדינה. זה ביטוי לחולשה, להתעשתות מאוחרת, ולא להנהגה לאומית ברורה. עדיין הצבא חזק ויכול להחזיר את המושכות לידיו. אמנם אין סיכוי שיקבל מעמד מיוחד בחוקה החדשה כמו זו שהעניק אטאטורק לצבא טורקיה עד שזה נשמט עם עליית המפלגה האיסלאמית לשלטון באנקרה. אבל גם בלי מעמד חוקתי הוא גורם חזק ונשען על אינטרסים של גורמים חשובים הצורך תקציבי ענק ונשק אמריקני מודרני וקרנות פנסיה יקרות ללובשי המדים. שמעון פרס התבטא פעם כי בניגוד לכללים המוכרים במדע המדינה דווקא הצבא בטורקיה שומר על הדמוקרטיה בארצו. לא בדיוק, אבל גם לא לגמרי מופרך. ממש כפי שייתכן במצרים. כיצד ינהגו האחים המוסלמים בגירסה המתונה או התוקפנית שלהם? הרבה תלוי בתוצאות הבחירות לפרלמנט הנפתחות היום, ולא ברור אם ישקפו את רצון הציבור או יעוותו לאחר שייסגרו. אך לא פחות מכך בנחישותם של הקצינים להגן על מעמדם חרף מחלוקותיהם הפנימיות. טנטאווי לא נראה כמי שיכול להיות ממשיך שלטונם של עבד אל-נאצר ואנואר סאדאת ומובראק. אך טרם הגיח קצין אחר שיכול למלא את התפקיד, שהצבא כה זקוק לו.