על אף הביקורת המוחצת והכללית של התקשורת על הצעת החוק לתיקון חוק איסור לשון הרע, יש בהצעה זו לא מעט נקודות אור. אין ספק שההצעה, בנוסחה העכשווי, תעבור שינויים וריכוך בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ושינוי אחד אני מציע כבר בשלב זה: שהאחריות לפיצוי תוטל ישירות על המקור שהעביר את האינפורמציה השגויה והפוגענית, ולא על העיתונאי המפרסם. כל מי שמאמין בשיטה הדמוקרטית מיטיב להבין כי ללא חופש העיתונות, לא יהיו בידי הציבור האמצעים לבקר את רשויות השלטון, ושום מידע אמת לא יועבר לציבור ולארגונים השונים הפועלים במרחב הציבורי. אולם בעיית האמת היא ניסיון ליצור איזון בין חופש העיתונות לבין זכויות היסוד של הפרט. לכל אדם יש הזכות הבלתי מעורערת שלא יפגעו, ללא הצדקה, בשמו הטוב. אין המדובר רק בפרסום בעיתונות. התיקון המרכזי בחוק חייב להתמקד, כפי שכבר ציינתי, במקור היוצר את דבר הדיבה. יהיו אלה מוסדות שלטון או אפילו אנשים פרטיים המדליפים לעיתונות מידע מטעה על מנת לפגוע במישהו אחר והנהנים לאחר מכן מחסינות מוחלטת, בבחינת שמירה על מקור המידע. לאחר שאדם הוכיח שאכן הוציאו דיבתו רעה, קשה מאוד להוכיח את היקף הנזק. במקרים רבים הוכחת הנזק היא בלתי אפשרית - וכי איך אפשר לאמוד במונחי פיצוי כספי את הפגיעה בשמו הטוב של אדם? כיום רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים של 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק. זהו סכום מגוחך. שמו הטוב של אדם שווה הרבה יותר. לכן אי אפשר שלא להתרשם כי במאבק זה יוצאת העיתונות בכל התנופה גם להגנה על האינטרסים שלה עצמה, ולא רק על ערכי הדמוקרטיה. פרסום כל דבר הפוגע בשמו הטוב של אדם מחייב אחריות ברמה גבוהה. החוק דורש קבלת תגובה ממי ששמו עלול להיפגע, וזה הוגן לחלוטין. החוק גם מחמיר עם מי שפוגע בשמו הטוב של אדם אחר מתוך כוונת זדון, וגם זו הלכה נכונה. לפי הצעתי, יש להטיל את עומס משקל הפיצוי הכספי לא על המפרסם, אם הוא ביצע כיאות את חובותיו הבסיסיות, אלא על מקור המידע השקרי, ויהיו אלה אפילו מוסדות השלטון, ואפילו במיוחד מוסדות השלטון. בשנים האחרונות התפתחה מגמת חקיקה במדינת ישראל, המטילה על מעסיקים תשלום פיצויים לעובדים ללא צורך בהוכחת נזק. מגמה זו צוברת תאוצה והופכת להיות חביבת מחוקק דיני העבודה בישראל. אלא שטרם ראיתי שמישהו בעולם המדיה והתקשורת יצא נגד מגמה זו. ומכאן יש ללמוד את הלקח לגבי כולנו: אם העקרונות הם פסולים - הם פסולים גם כאשר מפעילים אותם בשדה של אחרים, ולא רק כאשר הם מגיעים אל התקשורת עצמה. הכותב כיהן בזמנו בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת