גלעד כבר לא פוסטר. הוא ממשי יותר מתמיד. דמות חיה ונוגעת. השעה קצת אחרי חמש אחר הצהריים. שני מסוקי יסעור חגים פעמיים מעל מצפה הילה: כך ביקש גלעד, שרצה לנופף בשנית לקהל על הקרקע. אחר כך שיירת כבוד שמחזירה את גלעד הביתה. שכנים, פעילים, אזרחים נרגשים שבאו ממרחקים - כולם רוקדים בדבוקה אחת, עטופים בדגלי הלאום, שרים את התקווה, מתחבקים. חלקם זרקו שניות קודם פרחים על הרכב שבו ישב גלעד, חלק מהבנות שזרו ורדים לבנים בשיער. גם השוטרים המאבטחים את האירוע לא יכולים לעצור את הדמעות למשמע "עם ישראל חי". אווה דרורי, שכנה שגרה מול בית משפחת שליט, נראתה מודאגת, למרות השמחה: "הוא דיבר בלחש, אבל אנחנו נחזק אותו. כולנו. גם אנחנו וגם אמא שלו נחזק אותו. נאכיל אותו בבישולים ביתיים". מישהו החליט להקדים את חג שמחת התורה ופרץ בשירה אדירה שמיגנטה את כולם, "שישו ושימחו בשמחת תורה". דתיים לצד חילונים לצד זרים שבאו להשתתף בפיסת ההיסטוריה. אחד המבקרים בהילה אתמול, האסיר לשעבר במצרים עזאם עזאם, הסביר: "מי יכול ביום כזה לשבת בבית? גלעד הוא החייל של כולנו. במיוחד כשאני מבין בדיוק מה זה אומר לצאת מחושך לאור, ומהקבר לחיים. בעזה שמחים? תחשבי, יותר מאלף טרוריסטים חזרו הביתה. אנחנו לימדנו את כל העולם שיעור מאלף: יותר מאלף מחבלים למען חייל אחד שלנו. הם עצמם מורידים את ערך עצמם וממעיטים בערך אנשיהם". ואילו קובי גמליאל, "האחראי על הציוצים ועל הנוכחות החברתית של שליט", רשם אתמול את ההודעה האחרונה שלו. לשון הסטטוס: בבית.