"לכל איש יש שם", כתבה זלדה במפורסם שבשיריה. לכל איש יש עוד דברים רבים. גם לילה אחרון, רגע לפני. לעיתים עם הכנה מדוקדקת מראש. לעיתים לפתע, כרעם ביום בהיר. רגע לפני "לילה ראשון בלי אמא" לפי לחן הנעורים הידוע. לפני הבוקר הראשון בחברת הילדים בגן. לפני הנשיקה הראשונה על ספסל בשדרה. לפני בחינת הבגרות הראשונה. לפני הלחיצה הראשונה על ההדק במטווח "בזמנך החופשי" שאין זמן מתוח ממנו. ההתרגשות של הלילה האחרון לפני המאמר הראשון אצל עיתונאי, והשרטוט שטרם הוצג במשרד האדריכל והאזמל בידי המנתח. זה יקרה עם שחר, והלילה שלפניו גדוש תקוות וחרדות ומחשבות ותובנות והכנות. זוכרים הכל ולא זוכרים דבר ואין זו סתירה, יש מזה וגם מזה, ורק ממרחק של זמן, הרבה זמן, הוא נראה פחות דרמטי. והלילה הזה יהיה האחרון של גלעד שליט. ליל הפרידה מן הבדידות ומן האימה. חשבון נפש. איך זה קרה לו? מה קרה לחברים? למה נגרם לו סבל כה ממושך ולא קיצרו את תקופת שביו? ואולי גם איזשהו רגש אשם שמא לא נהג כשורה, אבל גם אם כן - שילם על כך בריבית דריבית, שאין כמותה. לילה אחרון שבו הוא יכול לתכנן בפעם האלף, ואולי המיליון, את המבט הראשון ואת החיבוק הראשון, את אמא ואבא, ורק הוא יודע אם ברצונו לתת לרגשותיו לגלוש ללא מעצור, דמעה ורעד והכל כשורה; או שהוא מבקש להישאר עצור ולשלוט ברגשותיו כאילו היה כאן תמול שלשום, וגם זה בסדר. כל התנהגות שיחפוץ בה היא בסדר. סביר להניח כי אמש לא ישן. גם אביבה ונועם ויואל ויערה וסבא צבי נותרו ערים. אי אפשר להירדם סמוך לסוף הסיוט הממושך. הרי אינם יודעים עדיין איזה גלעד יפגשו. כאשר אמר אתמול האלוף עמוס גלעד כי גלעד במצב טוב לא היה יכול אביו נועם - שכשמו כן הוא - לומר יותר מאשר "אינשאללה". היום, מעבר למחלוקות שבוודאי מעולם לא ליחכו את גלעד עצמו, שוררת בארץ אהבה החוצה את המחנות. יש מחנה אחד מלוכד שכל-כולו הר ברכה. וגם אני ושכמותי, שמעולם לא כינינו את חייל השריון שליט "נער", חשים עמוק-עמוק אהבה רבה לילד.