שמו את גבון על המפה, לא את פלשתין
צר לי לאכזב את הקוראים, אבל אנחנו באמת כבר לא מרכז העולם: לאמריקנים יש בעיות כלכליות, גוש היורו יכול להפוך למיתולוגי בגלל יוון, ואילו מנהיגי ערב עסוקים במלאכת הישרדות במה שהוגדר "אביב העמים הערבי". המהלך הפלשתיני באו"ם רק מגביר את אווירת אי הבהירות הכללית השוררת היום בכדור הארץ שלנו.
כמה מצחיק שדווקא מוושינגטון - עדיין הבירה המדינית החשובה של העולם - מצבנו לא נראה סופני. להפך. נכון, העולם עוסק במהלך הפלשתיני, אבל זה לא מה שהפלשתינים מחפשים. בינתיים, הם רק הפכו את גבון למפורסמת.
צפיתי במקום ציבורי בוושינגטון בנאומו של הנשיא אובאמה. דווקא לאור הנאום "הציוני", הייתי מקווה שלפחות אזרח אחד ירים את עיניו למסך ויצפה בנאום. זה היה הדבר האחרון שעניין אותם בשעת בוקר מאוחרת. גם עכשיו אי אפשר לראות עיתונים אמריקניים עמוסים בדיווחים מנאום הנשיא. חצי עמוד ב"ניו יורק טיימס". לא יותר. היה מי שניסה להבין כיצד נשיא שהקדיש את הטלפון הראשון שלו מהחדר הסגלגל לאבו מאזן כשנכנס לתפקיד - תוקע לו רגל ברגע אולי החשוב ביותר שלו. היה מי שהסביר זאת בשנת הבחירות, והיו כאלה - בכירים ביותר - שהסבירו כי אובאמה פשוט למד את המאטריה.
דו-קרב הנאומים היום באו"ם בין אבו מאזן לנתניהו יביא, מן הסתם, לתגובות רבות. אבו מאזן יזכה למחמאות ונתניהו, גם עם נאום מצוין, יספוג ביקורות. הפלשתינים ימשיכו לקצור הישגים מדיניים-תקשורתיים שלא מתורגמים למדינה, ואנחנו נוגדר כמבודדים אך נזכה בכל זאת להישגים, כי שם המשחק בעולם זה גם אינטרסים. עד מתי אפשר להסתפק בכל כך מעט? מבחינת הפלשתינים, זו השאלה שהם באמת צריכים לשאול.
יש שיגידו כי לפלשתינים לא היתה ברירה אלא לנקוט צעד חד-צדדי אפילו נואש. ככה זה, מסבירים, כאשר לישראל יש ממשלת מילים ריקות מתוכן. אבל הסכסוך והכישלון המדיני לא נולדו עם הממשלה הנוכחית. דרושה מנה גדולה של צביעות כדי להתעלם מהעבר.
48 שעות לאחר נאום אובאמה ועדיין מותר לתהות אם הווטו האמריקני הצפוי מבטא את אובדנה או שימורה של אמריקה לצידנו. צריך להיות כאן כדי להבין עד כמה המהלך הפלשתיני לא מטריד את האיש ברחוב. עד להודעה חדשה אין לפלשתינים מדינה, ואילו במשחק "ארץ-עיר" יש להניח כי באות ג' כל ילד שני יכתוב "גבון".
לפחות את זה אבו מאזן השיג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.