אבו מאזן לא לומד

לאבו מאזן יש בעיית כריזמה: אין לו ברירה אלא להזכיר את קודמו. בנאום שלשום הוא בחר להזכיר לנו כיצד ערפאת הגיע בזמנו לאו"ם עם ענף של זית. אנחנו דווקא זוכרים את האקדח, שאמנם נותר בנרתיק.

אם יש מי שאחראי לכך שלפלשתינים אין היום מדינה זה אותו ערפאת. בן-גוריון, יש להניח, לא אהב את מה שהוחלט באו"ם בכ"ט בנובמבר, אבל הוא הבין כי לוקחים את מה שיש כדי להתחיל ולטפל ביישוב היהודי. לערפאת היה נוח יותר, גם אחרי הסכמי אוסלו, לטוס ברחבי העולם, להתקבל בכבוד מלכים ולהטיף כמו אחרון הרומנטיקנים של המאה ה-20 לחופש ולעצמאות. בינינו, זה היה הרבה יותר קל מלטפל בבעיות הצנרת של חברון ובחינוך בעזה. גם הרבה יותר קל היום להטיל את האחריות על ממשלות ישראל לדורותיהן.

גם ישראל עשתה טעויות, ובוודאי שגם לה יש חלק בכך שלפלשתינים אין עדיין מדינה. ייתכן שלו היתה נכנעת ללחצים בתקופות מסוימות, לפלשתינים היתה מדינה, אבל על חשבונה.

כך או כך, ביום ההצבעה צריכים יהיו אנשי המשלחת הפלשתינית להתבונן היטב דווקא לעבר המשלחת הישראלית: היא אמנם לא תצביע בעד, אבל פרדוקסלית היא שתרמה יותר מכל ישות אחרת להכרת העולם בעם הפלשתיני.

לאבו מאזן יש אצלי דווקא נקודת זכות. ב-2006 הוא עזר לי אישית כשהגיע לביקור במאוריטניה, עת כיהנתי שם כשגריר. היו אלה ימים קשים. השגריר הפלשתיני עשה דה-לגיטימציה לכל דבר שעשתה השגרירות שלנו. כאשר נחת אבו מאזן בשדה התעופה, הוא לחץ את ידו של כל שגריר שהמתין לו. לי הוא נתן טפיחה קטנה על הכתף וחיוך רחב. הצילום שודר בערב בטלוויזיה. המגע הזה בין המנהיג הפלשתיני לשגריר ישראל העניק לי שבוע של שקט.

לאף אחד אין ספק שיחד ניתן לעשות דברים יפים. אבל בשיתוף פעולה, בהסכמה, בהבנה. לא במחטף. אם עוד נותרה טיפת אוויר בהסכמי אוסלו, אזי המהלך הפלשתיני השבוע מחסל סופית את ההסכם. אמנם אבו מאזן אמר בנאומו שלשום כי "לא נותר שום עם פרט לעם הפלשתיני שאין לו מושב באו"ם", אבל אנחנו לא שכחנו את הכורדים, גם אם אסור לעצבן את אחמדינג'אד וארדואן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו