החלטתו של בנימין נתניהו לנאום בפני עצרת האו"ם יכלה להתקבל רק אחרי שהוברר לו כי כלו כל הקיצים במאמץ הדיפלומטי להחזיר את ישראל והפלשתינים אל שולחן המשא ומתן. שלשום הונחו כמה נוסחאות מעורפלות לפני אבו מאזן, אבל הוא חש מחויב לאופציה האו"מית שלו - וחמק מהן. כמה מהנוסחאות לא היו נוחות לישראל. אחת מהן דנה באפשרות - שטרם הוסכמה גם בירושלים - לאמץ את יוזמת הליגה הערבית מ-2001, למעט נושא "זכות השיבה" של הפליטים, ואולי גם לדחות את הדיון בעתידה של ירושלים. אך רמאללה כבר לא היתה שם. היא רוצה דיון עקר באו"ם, ואפילו ההערה הגזענית שיצאה מפי השגריר שלה בארה"ב כי אין מקום ליהודים בפלשתין לא בלמה אותה. אנטישמיות הפכה ללחם חוק במילון של הדיפלומטיה הבינלאומית. נתניהו לקח הימור. מצד אחד, הוא נכס בהצגת מדיניותה של ישראל באוזני העולם שיצפה במתרחש בעצרת האו"ם, וקולה חייב להישמע באורח מוסמך. מצד אחר, נוכחותו עלולה להלהיט את רוחן של המדינות העוינות שיגלשו למפגן של גסות רוח. גם גסות רוח הפכה ללחם חוק בספר הנימוס וההתנהגות של הקהילה הבינלאומית. ההנחה היא כי לישראל אין מה להפסיד בעצרת האו"ם. הרוב הערבי מוחץ. כפי שאמר פעם אבא אבן, אם יציעו הערבים להחליט כי כדור הארץ שטוח, ישיגו רוב לעמדתם בעצרת הכללית. הקרב באו"ם אבוד, אבל יש חשיבות לתוצאה. אם מדינות אירופה ואוסטרליה וקנדה ידללו את ההצעה שתאושר, כי אז יישאר סדק לנסות את ההידברות בעתיד. אך אם יתעקשו הפלשתינים על גבולות 1967, כי אז תימצא הוכחה נוספת שנטשו את ההידברות והם חותרים לכפות על ישראל הסדר בעייתי. בשנתיים וחצי שחלפו מאז כינון הממשלה מיעטו נתניהו ואבו מאזן להיפגש. יש טעם בתביעה הישראלית לראות בה מדינה יהודית. מי שיאזין היטב לנואמים הפלשתינים ולתומכיהם מבית בארץ, יבחין כי אינם מדברים על "העם היהודי" אלא על "העם הישראלי", ולא במקרה. עם זאת, דווקא מפני שההנהגה הישראלית משוכנעת כי פני אבו מאזן אינם לשלום היה מקום להעניק לו חבל ולוותר על התביעה המוקדמת להכרה בישראל כ"יהודית" (אם כי נכון להדגיש שנתניהו לא הציגה כתנאי מוקדם למשא ומתן.) עוד מריחת צבע שחור של ספטמבר.