אני יודעת מה עשיתם בחופש

כבר אמרו חכמינו שטובות ההפסקות על פני השיעורים ושמותר החופש על פני הלימודים. אתמול חזרו הילדים בהמוניהם למסגרות החינוכיות שלהם אחרי חופש גדול יחיד ומיוחד שבו נשמעו ונלמדו לראשונה מושגים חדשים וזרים לאוזן הצעירה והבוגרת.

כל ילד ודאי שאל את ההורה שלקח אותו על כתפיו לאחת ההפגנות מהו אותו צדק חברתי הנישא בכל פה בעוצמה ובאחדות. הפרטה, מדיניות רווחה, טייקונים, קפיטליזם וסוציאליזם.

לא רק בכלכלה אלא גם שיעור במדעי החיים קיבלו הילדים בחופש הגדול. גם על המחאה ועוצמתה למדו הילדים מחוץ לבית הספר. על הכוח שהיא נותנת למשתתפים בה, על תחושת השליטה שהיא מקנה להמונים שאינם שותפים בקבלת ההחלטות בדרך כלל, ועל כך שהצליחו לאלץ את הממשלה לדון בפרוטרוט בדרישות ההמון לשינוי הסדר החברתי והכלכלי במדינה.

הנערים שהסתובבו במאהלים למדו גם מושגים באמנות וביצירתיות. כולנו קצת התגעגענו לאמנות המגויסת שבשנים האחרונות ירדה למחתרת, ועכשיו נכונה לה פריחה מחודשת. הומור וכיף אפיינו את המחאה ששם החיבה "המהפכה" דבק בה עד כדי כך שבתי הבכורה, נערה מתבגרת, אמרה לי: " איזה חבל שהם לא חיכו לנו". עניתי לה: "כשתגדלו את והחברים שלך תפגינו ותמחו על מה שיכאב ויציק לכם", והיא ענתה: "כן, אבל אני רוצה מהפכה כזאת שהיא גם כיף".

יש משהו בדבריה. אני זוכרת את עצמי, נערה בת 14, נוסעת שלוש שעות מהקיבוץ באוטובוס בספטמבר 1982 להפגנה הגדולה בעקבות הטבח בסברה ושתילה. אני זוכרת אותנו צועדים בתל אביב הרחוקה והזרה לכיוון לא ידוע.

ההמונים שהלכו גם הם לעבר כיכר מלכי ישראל התביישו וזעמו. מאות האלפים לא היו מחויכים, לא יצירתיים, הומור ודאי לא היה שם - אבל היה כעס גדול על מה שנעשה בשמנו, על הזוועה שקרתה תחת השגחתנו והתאפשרה ב"זכותנו".

מאז, כמעט בכל הפגנות השמאל המדיני יש מתח באוויר. פעם נזרק רימון והרג את אמיל גרינצוויג, אחר כך נורו היריות שהרגו את רבין, ומאז ברור שעדיף שילדים קטנים יישארו בבית כשההורים הולכים למחות נגד העוולות החמורות של ישראל.

המורגלים בהפגנות נדהמו למראה הקונצנזוס. אין פעיל ימין שיארוב בצד, אין משטרה דרוכה, הרחוב אינו חלוק בדעתו. הרחוב כולו בעד. רק הממשלה נגד. הממשלה ורני רהב.

לפרוטוקול חשוב לומר שלא תמיד נראית כך מחאה, ושחשוב לקיים מחאה צודקת וחשובה גם אם התמיכה ברחוב אינה גורפת. להביא 100 איש מול משרד הביטחון למחות נגד מלחמות שאינן מוצדקות, נגד מבצעים שבהם נהרגים אזרחים, נגד הפרה שיטתית ומכוונת של זכויות אדם בסיסיות - קשה יותר מלהביא מאות אלפים לדרוש צדק חברתי. אולי אפילו מיליון. מחר נדע.

המראות, החומרים והמושגים, שנצרבו בתודעת הילדים בחופש הגדול - יישארו איתם לנצח. אנחנו, ההורים שמאתמול צריכים לשלם 3,200 שקלים לחודש לגן פרטי לפעוט בן שנתיים, מרגישים דז'ה וו: יורים ובוכים, מפגינים ומשלמים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו