הפגנת המחאה אמש היתה הישג ניכר למארגניה. היא עלתה יפה מפני שמעמד הביניים שמע בהתמדה מפי דוברי הממשלה כי המשק הישראלי איתן ומצליח. אין אבטלה. יש תעסוקה. הייצוא בעלייה. יש הר של דולרים, יש מה לחלק, ולפיכך דרש מעמד הביניים את הנתח שלו. תביעה אמורפית זו התבססה על תחושה סובייקטיבית של עשיית צדק. ברמה האסטרטגית זה שליש הציבור. הוא נושא בעול הביטחון והשירות הלאומי, ובנטל המיסוי הכבד שמממן כבר 60 שנה מגזרים חרדיים וערביים שאמנם נותרו עניים, אבל הם משחרים בהתמדה לקופה הציבורית. ברמה המיידית זו התחושה שהטייקונים ריכזו בידיהם את ההון הציבורי ואינם מחזירים את הכסף שקיבלו בהלוואה במלואו, ונושאים באחריות רבה ליוקר המחיה (אך גם רמת המיסוי העקיף של הממשלה). הטייקון הפך בתקשורת הישראלית מוקד לחיקוי. היידישע מאמע שוב אינה חולמת על בן רופא. ממדורי הרכילות בעיתונות הבינה כי היא רוצה בן שהוא איש עסקים, ולא סתם אלא טייקון. לשני יסודות מרכזיים אלה נוספו מרכיבים בעלי עוצמה מסוימת כארגונים פוליטיים ומפלגתיים, שהסתתרו מאחורי ההפגנה ומבקשים לגזור קופון ציבורי, וכלי תקשורת ששימשו תשדירים ופרומו להפגנה. זה מותר, אך צריך להתבונן בכך בעיניים פקוחות. אופוזיציה רשאית לחתור להפיל את הממשלה ולהקדים את הבחירות, ואם אכן הכנסת שוקלת לדחות את הפגרה המסורתית שלה אין בכך בעיה לבד מן הסמליות שבדבר - שההפגנות מערערות במידה מסוימת על מעמדה האיתן של הממשלה. בעוד ההפגנות ממלאות את כיכרות הערים, התכנסה או התכווצה הממשלה במשרדיה ושידרה חילוקי דעות פנימיים. הצורך לקבל ולאמץ את התביעות הצודקות התנגש בחשש שהמשק המצליח יקרוס, ובתוך שנה או שנתיים יירד אל מתחת לקו האדום ויסבול מאבטלה גוברת ויתגעגע לבעיות הפוקדות אותו בימים אלה. השאלה היא אם יש לממשלה כתובת להידבר עימה מקרב המפגינים. מבחינה זו עופר עיני הוא כתובת סבירה למרות אחריותו האישית לעיכוב כמה מהרפורמות, שהוצעו על ידי הממשלה לפני המחאה וטרם בוצעו ומוצו. השאלה שלאחריה היא אם הנהגת המחאה מבינה כי יש סדרי עדיפות, ולא ייתכן לקבל הכל ועכשיו. בהיעדר רוח פשרה ושיקול דעת עלול המצב להידרדר למקומות מסוכנים, ששני הצדדים אינם חותרים אליהם אבל עלולים למצוא עצמם שם.