מן הלילה שבו הביא אלדד יניב את האוהלים הראשונים לשדרות רוטשילד חשתי אמפתיה כלפי תנועת המחאה, ולא מצאתי פסול במעורבות המפלגתית ובפוליטיקה שליוותה את המהלך. המחאה פרצה בעיתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ד"ר יובל שטייניץ גרמו למשק לנסוק לגבהים שלא ידע כמותם, וההישג בלט על רקע המיתון הפוקד מדינות שונות בעולם המערבי. אך בשתי נקודות הכרוכות זו בזו הקהה זוהר ההצלחה את עיני הממשלה, שלא ראתה את הסכנה האורבת מבפנים: היא פתחה בבדיקה מאוחרת מדי של מעמד הטייקונים במשק, שהריקו את קרנות הפנסיה של הציבור ובעזות מצחם מבקשים עתה לא להחזיר חלק ניכר מהכסף; והיא לא גילתה עניין במצוקת הפרט ממעמד הביניים, תוך מתן עדיפות למגזרים שאינם תורמים לביטחון הלאומי ולכלכלה, ומתקיימים מכספם של משלמי המיסים ועל קצבאות הילדים. רק שהמחאה נעה במהירות כספינה ללא רוח במפרשים. הממשלה הודיעה בעל כורחה כי היא מציגה תוכנית לפתרון בעיות הדיור, ולפתע נשמעות תביעות חדשות לבקרים בכל תחום ובכל עניין. המחאה צריכה הנהגה. אם עופר עיני חדר לזירה כדי לגזור קופון של יחסי ציבור, כי אז הוא התסיס את האווירה הבעייתית בלאו הכי, והזיק. אך אם נכנס בנימה דמגוגית כדי לקבל בפועל את ייצוג המוחים, כדי לנהל משא ומתן עם הממשלה שיוביל לפשרה מוסכמת ולפירוק המאהלים - כי אז מעז יצא מתוק. עוד נראה. כלל אחד חייב להיות ברור לכל הצדדים, ובשלב זה להנהגה המעומעמת-אמורפית של אנשי המחאה: בחיים אי אפשר לקבל הכל ועכשיו. כל צד חייב לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות וקווים ירוקים ואפורים ואדומים, ולהגמיש את התנהלותו. הממשלה אינה יכולה לנפק כלים שיהפכו את כולם לצעירים וליפים ולבריאים ולעשירים. חוכמת היהדות עמדה על כך בשורה של קביעות כגון "איזהו עשיר? השמח בחלקו", "תפסת מרובה - לא תפסת" ורבות נוספות. עוד חודש כזה וההתפעמות מהירידה באבטלה ומחוזקו של המשק תיפרם, והבורסה תצנח וההון הזר יברח, ולא יהיה מניין לממן את מה שהממשלה מבטיחה, או עתידה להתחייב לו, בהמשך המשא ומתן. או אז מי שמעביר את החודש על הקו שבין אוהלו בשדרות רוטשילד לבין משרדו, חייו ישתנו לבלי הכר. הוא ייאלץ להישאר באוהל בכל שעות היממה ולהתוודע לראשונה בחייו לדמי האבטלה.