תלושים בברלין

בדצמבר 1927 נולדה בברלין ברברה פולד. אביה, לותר פולד, היה קצין תותחנים בצבא הגרמני ותעשיין מצליח. עם עליית הנאצים לשלטון נושל לותר מעסקיו ונאסר עליו לנהל את מפעלו. בנובמבר 1938, לאחר מאורעות ליל הבדולח, הבין לותר שמאמציו להוכיח כי שורשי משפחתו נטועים בתרבות הגרמנית מיותרים, ובייאושו הוא שם קץ לחייו. ברברה, בתו הקטנה, עלתה ארצה עם אמה והצטרפה אל שורות הפלמ"ח.

בליל 24 במארס 1946, הידוע גם כליל וינגייט, פיקדה ברברה, כעת כבר ברכה פולד, על כוח חסימה שהתמקם סמוך למתחם שרונה של ימינו, אז מחנה בריטי, במטרה למנוע מהבריטים לחבל בהורדת מעפילים בחוף תל אביב. במהלך הלחימה שהתפתחה בין הצדדים צירפו הבריטים לקרב שריונית ממוגנת, וברכה הסתערה עליה בגפה. היא נפגעה אנושות בבטנה והושמה במתקן חקירות ללא טיפול רפואי, במשך שעות ארוכות, עד שיצאה נשמתה. ברכה הפכה באחת לגיבורה לאומית, ועל שמה נקראו ספינת מעפילים ורחובות בארץ.

היינץ בנר נולד בברלין בשנת 1925 והתגורר ברובע שנברג בעיר. בבחירות שנערכו ב־12 בנובמבר 1933 ליווה היינץ, אז ילד בן 8 שנים, את אביו אל הקלפי. לכל אלו שבחרו בהיטלר הוענקה סיכה קטנה שעליה הכיתוב "כן". אביו של היינץ הצביע נגד ובצאתו מהבניין ללא הסיכה תפסו אותו אנשי הס"א, שעמדו בכניסה, והיכוהו נמרצות. היינץ הצעיר, שהתבונן מהצד באביו מוטל מדמם בשלג, עלה בהמשך ארצה במסגרת עליית הנוער, התגייס לפלמ"ח והתקדם במהירות בשרשרת הפיקוד. בארץ הוחלף שמו לאורי בן ארי - מהמפקדים הנועזים ביותר של חטיבת הראל, שלחמה בקרבות הקשים בדרך לירושלים ובתוך העיר במלחמת העצמאות.

אני שואל את עצמי מה היה לברכה פולד ולאורי בן ארי לומר לאותם עלים נושרים שבחרו בשנים האחרונות ללכת אל ברלין, אבל שני אלו כבר אינם בינינו - לא פיזית, ולצערי, במרבית המקומות, גם לא ברוחם.

מי שטרח לנסות להבין את המחירים ששולמו כדי שתהיה לעם היהודי מדינה משלו, מי שטרח וטורח לעסוק בשאלה מנין באתי, מי אני ולאן אני הולך, לא יעלה בדעתו להקים את ביתו מעל מרתפי הגסטאפו ולבלות את ימי השבת בשיט באגם ואנזה, ולא משנה מה מחיר המילקי שהוא קונה במכולת.

הטרנד הברלינאי מציב אותנו כחברה בפני השאלות: מה מביא צעירים ישראלים לוותר בקלות כה רבה על החיים בארץ ומדוע כל כך חשוב לקבוצה מתוכם לעודד אחרים לעשות כמותם?

התשובה, וזו צריכה להדאיג אותנו מאוד, היא זהות מפורקת. הזהות מורכבת מן החיבור של זיכרונותינו מן העבר עם שאיפותינו לעתיד. כשסל הזיכרונות של אדם נוגע רק לחייו האישיים - שאיפותיו נוגעות רק לעתידו האישי. כשסל הזיכרונות של אדם חוצה את אופק חייו לאחור אל סבא וסבתא ואל הזיכרונות המשותפים לקהילה ולעם שאליהם הוא שייך, השאיפות חוצות גם הן את אופק חייו האישיים של אדם והן רחבות וכלליות יותר.

"זיכרון ותרבות חד הם", כותב יגאל אלון בספרו "כלים שלובים", ומבט בלוח השנה העברי מאשש זאת. כמעט כל ימי החג שלנו הם גם ימי זיכרון, אולם כשחגים אלה מתרוקנים מתוכנם, וחנוכה - במקום להעלות על נס את מאבק האיתנים בחומריות - מצטמצם למופעי ילדים ולסופגניות, או כשיום העצמאות מצטמצם לברביקיו משפחתי, אין פלא שמצברי הזיכרון והתרבות של צעירים ישראלים נותרים מרוקנים ממשמעות ומכוח.

אם זיכרון הוא תרבות, השכחה והבורות הן היפוכה של תרבות. לצערנו, השכחה והבורות הן המושלות כיום בנוף חיים של רבים מדי מהדור הצעיר בישראל ומובילות לתלישות ולצרות אופקים. העלים הנושרים בברלין הם הזדמנות לשאול את עצמנו - לאן מועדות פנינו?

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!