אייזנקוט עוזב את הצפון עם חיוך

גדי אייזנקוט עוזב היום את פיקוד הצפון באנחת רווחה. חמש שנים פחות ארבעה חודשים אחרי שנכנס ל"ארמון" (הקדנציה השנייה באורכה של אלוף צפוני), הוא יכול לסכם לעצמו בסיפוק שהפיקוד עמד במשימתו העיקרית: להביא שקט לצפון.

הרבה סיבות יש לשקט הזה. ההרתעה הישראלית, כמובן, והמשתמע ממנה בחששו של חיזבאללה להביא חורבן חדש על לבנון, אבל גם מצבו הפנימי-פוליטי של הארגון בדגש על חקירת רצח חרירי, והסיטואציה העדינה שבה נמצאים לאחרונה פטרוניו בטהרן (סנקציות הגרעין) ובדמשק (מהומות האזרחים). כל אלה הובילו את חיזבאללה להרבות מלל ולהמעיט מעש. גם כאשר חוסל מנהיגו הצבאי, עימאד מורניה, נמנע הארגון מתגובה, בינתיים.

אבל השקט הפומבי מסתיר עשייה צבאית אינטנסיבית. עיקרה - התעצמות מסיבית בטילים וברקטות (קרוב ל-50 אלף), בדגש על טווח ארוך יותר, ראש נפץ גדול יותר ורמת דיוק גבוהה יותר, במטרה להפוך את ישראל כולה לזירת קרב, בדגש על תל אביב. לצד זה מבצר חיזבאללה את כפרי דרום לבנון, כדי לבלום את כוחות הקרקע של צה"ל בדרכם צפונה. נסראללה מאמין כי ריבוי נפגעים בחזית ובעורף ישתק את ההנהגה בישראל, ובמשתמע מכך יקצר את משך המלחמה ויבטיח לו הישגים.

הנגזרת של הרציונל הלבנוני הזה הוא הנגטיב של ההתנהלות הישראלית במלחמת לבנון השנייה. שלא כמו אז, ההחלטות בסיבוב הבא צריכות להתקבל בשיקול דעת ותוך הבנת המשמעויות. בהיבט ההתקפי לא עוד אוסף של קרבות אקראיים, אלא מטרה ממוקדת עם יעד ברור בסופה. בצד ההגנתי לא עוד עורף מופקר, אלא תוכנית סדורה לטיפול באוכלוסייה שמאחוריה הנהגה בוגרת שאומרת לאזרח את האמת. ובצד המדיני, בניית לגיטימציה בינלאומית לפני יריית הפתיחה, קבלת גיבוי תוך כדי הלחימה, והשגת הבנות שיאפשרו סיכומים מוצלחים בסופה.

שלוש הרגליים האלה עומדות בבסיס התוכניות המבצעיות שגיבש צה"ל כלקח מלבנון 2, וכהכנה ללבנון 3. אייזנקוט, שהעמיד אותן על הרגליים, יקבל אותן בחזרה לתקצוב והמשך אימון וליטוש בתפקידו הבא כסגן הרמטכ"ל. בינתיים הוא עוזב את הצפון עם חיוך (מינוס הכישלון הבעייתי בטיפול באירועי יום הנכבה), ובידיעה שבצפון, יותר מבכל מקום אחר, הכל זמני - האלוף, וגם השקט.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של הערוץ ה-1