בנימין נתניהו לא נעתר אתמול לבקשת אהוד ברק לדחות עד שובו לארץ את הדיון בממשלה על נטילת סמכותו לאשר ולאסור הקמת התנחלויות. היתה ביניהם שורת שיחות ערות בקו ירושלים-פאריס, אבל אביגדור ליברמן עמד על דעתו כי יש לבצע את העברת הסמכות כאן ועכשיו, ונענה. ברק העדיף לא להגיב, לא להודות כי הפסיד לליברמן. עוד מלחמת אגו באגו על ליבו של האגו הממונה. בלשכת ברק ניסו לטשטש את העלבון ועברו לסדר היום כאילו אינו קיים. בלשכת נתניהו אמרו כי אמנם לא המתינו לברק, אבל היטו את נוסח ההחלטה לעברו. במקום החובה להיוועץ בו כפי שהוצע בתחילה, יהיה צורך לתאם עימו. ברק מצא נחמה בטיעון כי עדיין אי אפשר בלעדיו. המפסידים העיקריים הם נתניהו וברק. כל משקיף מדיני יודע כי ראש הממשלה אינו שש לאשר בימים אלה התנחלויות חדשות, אלא נאבק בקרב מאסף רק על זכותה המלאה של ישראל לעשות כן. בכל פעם שבה הוא עושה מאמצים בלתי נלאים לשמר את מערכת היחסים התקינה עם ארה"ב, צצים פקידי ש"ס בירושלים ומאשרים אכלוס דירות חדשות במזרח העיר, וגורמים למשבר. מה שאירע כאשר ביקר בארץ סגן הנשיא ג'ו ביידן לא היה חריג. אך ביהודה ובשומרון תפס ברק את מקומם של פקידי ש"ס. זה כשנתיים הוא "שוכב על הגדר" וממלא את תפקיד השכפ"ץ של ראש הממשלה. כאשר באים המתנחלים בתביעות אל נתניהו הוא יכול להשיב להם כי תקצר ידו מלהושיע - הסמכות נתונה לברק. זה נוח מאוד. משטרים רבים בונים חגורות ביטחון כאלה סביב העומד בראשם כדי לחצוץ בינו לבין מוקד התבערה. בנוטלו לידיו את הסמכות להקים התנחלויות, מזמין נתניהו לחץ כבד עליו עצמו. לציבור המתנחלים יש נגישות ישירה ללשכת ראש הממשלה. הליכוד ספוג בנציגיהם. לעומת זאת, השפעתם על ברק מוגבלת. מבחינה זו שר הביטחון טעה. ממילא אין איש בשמאל שיתמוך בו בעכבו התנחלות חדשה, ואין מי שבימין יסייע לו אם יחתום על היתר בנייה. מבחינתו הסמכות היא מעמסה נטו, ונבון יותר היה לומר לנתניהו כי ציפה לרגע שבו ייפרד מהתפקיד. יש רק יתרון אחד למצב החדש. עתה ייווכחו המתנחלים כי העיכובים אינם פרי עוינותו של ברק, אלא תוצאה ממצב מדיני סבוך ביחסי ישראל עם מדינות המערב.