ירצו - יאכלו

לנאומו של בנימין נתניהו במליאת הכנסת קדמו דיונים קדחתניים ושליחויות שחצו את האוקיינוס האטלנטי. בסיומו ניתן היה לומר כי נאומו הוא בבחינת "ירצו - יאכלו", כל אחד יכול למצוא בו מה שרוצה. הוא הרחיק לכת בשני כיוונים מנוגדים.

מצד אחד, הצליל הברור בדבריו הוא שאין גורם פלשתיני המעוניין לעשות שלום עם ישראל. הן מפני שחמאס מרכיב מרכזי בממשלה הפלשתינית, הן מפני שאירועי יום הנכבה מעידים כי פניה להחדיר את צאצאי הפליטים מ-48' לתחומי ישראל הריבונית. תביעתו שחמאס יקבל על עצמו את תנאי הקוורטט תיפול על אוזניים קשובות בנאומיו ובמפגשיו הקרובים בארה"ב.

מצד אחר, נתניהו הבליע ויתור חדשני בהזכירו את גושי ההתיישבות כגבול עתידי לישראל. זה ניסוח קרוב לגבולות 67' יותר מכל מה שהשמיע בעבר, ולכן ציפי חוטובלי מיהרה לשאלו אם הוא מוותר על כל יישוב שמחוץ לגדר ההפרדה, ויעקב כ"ץ כבר הכריז כי מדובר בגירוש 130 אלף מתנחלים.

מה גובר על מה? הרושם הוא שבני בגין ומשה (בוגי) יעלון השלימו עם אזכור גושי ההתיישבות מפני שהם מעריכים כמו נתניהו עצמו - ובעצם גם אהוד ברק ודן מרידור - שבמצב הקיים, ולטווח הנראה לעין, אין שותף פלשתיני למשא ומתן פשרני באמת.

מבחינה טקטית נכון לומר כי אם עמדת חוטובלי וכ"ץ וחבריהם תזכה לשימת לב גדושה בתקשורת האמריקנית, יקל עליו הדבר להציג את עמדתו בבית הלבן. שכן בוושינגטון נוח לו שיציגו אותו כמי שדיבר לראשונה על "גושי ההתיישבות".

אזרחים כמותי, שבאמת ובתמים מעדיפים פתרון של שתי מדינות לשני עמים, מבינים יותר ויותר כי אין עם מי לדבר בפלשתין. זה נכון גם אם נתניהו עצמו - מי ידע מה במגירות ליבו? - אינו שש לפתרון כזה והיה מעוניין לראותו מתמוסס ובלבד שישראל לא תשלם את המחיר הבינלאומי על גוויעתו. אירופה ואמריקה אינן מבטיחות לפטור אותו מהתשלום. בהקשר זה יש עניין בעמדה שהציגו אתמול ציפי לבני ושאול מופז. לבני יודעת כי סירובה לקלוט פליטים בתחומי ישראל טירפד את המשא ומתן שניהלה עם אבו עלא, אבל יתרה מזו - אהוד אולמרט הסכים אפילו לשבור את האיסור המוחלט הזה ואבו מאזן לא קיבלו. מה עוד-

מופז רשאי לכנות את נתניהו פחדן - אבל אין אפילו שמץ של עניין פלשתיני בהצעתו להתחיל את ההסדר המדיני בהסכם ביניים.

רק שאין זאת אומרת שהפרות הסדר של יום הנכבה וצירוף חמאס לממשלה הפלשתינית יעניקו לישראל אתנחתא, הפוגה. ארה"ב עשויה להימנע מעימות עם נתניהו בביקורו, אבל להניח לאבו מאזן לגלגל את ההכרה במדינה הפלשתינית לעצרת האו"ם בלי לנקוף אצבע לבלמו. אמש חשו האמריקנים כי נתניהו לא עשה דבר למענם, ומבחינה זו הסוגיה נותרה בלי פתורה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו