מברברים ללא השגחה

"הארץ" מתהדר בהיותו "עיתון לאנשים חושבים". זה כנראה נכון, בתנאי שהם חושבים כמו המו"ל.

יש תוקעים סכין בלב, יש מסובבים אותה ויש מי שתוך כדי סיבוב צוחקים בפניו של הקורבן. כזו היתה תחושתי למקרא המאמרים שפירסמו אורי משגב וגדעון לוי בעקבות חטיפתם ורציחתם של נפתלי, אייל וגיל־עד. סברתי שהדברים האלה אינם יכולים להיוותר ללא מענה. המקום הטבעי ביותר לפרסם את הדברים היה כמובן בעיתון שבו הופיעו דברי הבלע שלהם.

ואכן, לצערי מערכת "הארץ" החליטה לפרסם את מאמרי. לצערי - משום שמתברר כי היא עשתה כן כדי להעניק לו מיתת נשיקה.

ב־23 ביולי הוזמנו קוראי "הארץ" להפנות שאלות למו"ל העיתון, עמוס שוקן. נעניתי להזמנה והפניתי אליו את השאלה הבאה:

"שלום רב,

אני מניח שיוצא לך לקרוא מדי פעם בפעם מאמרים שלי ב"הארץ". תשמח לדעת שבכל המאמרים ששלחתי ל"הארץ" לא שונתה כמעט אות. כל זה היה נכון, עד ששלחתי מאמר שביקר את מאמריהם של אורי משגב וגדעון לוי בפרשת שלושת החטופים. אני מניח כי מי שטיפל במאמר החליט לפרסמו רק משום שהבהרתי שבאם לא יפורסם ב"הארץ", אפרסם אותו בעיתון אחר והוא החליט למזער נזקים. מזעור הנזקים נעשה בשלושה אופנים:

1. הוא צינזר את מאמרי, הוציא מתוכו את עיקר דברי הביקורת ואף הגחיך אותם.

2. מאמרים שמתפרסמים בעיתון מתפרסמים בסבב גם בדף השער של אתר "הארץ". כך נהגתם בכל מאמריי, עד למאמר המדובר שנמצא מי שהחליט להעלימו.

3. מי שהצליח להגיע בכל זאת למאמרי באתר "הארץ" וביקש להצטרף לביקורתי על משגב ולוי נחסם, בעוד דברי נאצה נגדי פורסמו ברוחב לב".

למותר לציין כי שוקן התעלם מפנייתי.

כאב סלקטיבי

סופו של אירוע החטיפה היה קבוע מראש. בוודאי להוריהם של שלושת הנערים לא היו יכולות להיות ציפיות ריאליות לסוף טוב. כך אפשר להבין - ולו בדיעבד - את אמירתה של רחל פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל, לקבוצת נערות שהתפללה עבור החטופים בכותל: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו, וגם אם לא - תהיו חזקים. השם לא עובד אצלנו".

ובכל זאת, כולנו רצינו לקוות - בוודאי ההורים - שלמרות הסיכויים הקלושים חששותינו יתבדו, וכי הם יזכו לחבק את בניהם. ההדחקה והתקווה הן תכונות אנושיות. הציווי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" אינו רק מצווה דתית, אלא אמיתה המשקפת את נפש האדם.

משפחותיהם של נפתלי, אייל וגיל־עד ז"ל הן משפחות מאמינות. הן מאמינות שהכל בידי שמיים וכי אפשר לשנות גזר דין באמצעות תפילה ותחינה. הן גם מאמינות בכוחה של תפילת הרבים. מכוח אמונה זו הן פנו לעם ישראל וביקשו שיתפללו למען החטופים.

אורי משגב, שמגדיר עצמו כמי שמאמין בשלום ובאהבה ורואה עצמו כ"משגב לעם", אינו מאמין באלוהים. זכותו. המשפחות לא אילצו את מי שאינו חפץ להתפלל לעשות כן. אלא שמשגב אינו מסתפק בכך. הוא חש צורך להטיח: "לא רוצה להתפלל"; הוא מודיע באורח נחרץ: "אני לא מתפלל לשובם בשלום" והוא מסביר "אני לא מתפלל, כי אני אדם לא דתי ולא מאמין בשום צורה של השגחה עליונה".

משגב אינו מסתפק אף בכך. הוא מבקר "עוד ועוד ישראלים לא דתיים (ש)נסחפים בזרם". צריך להיות אדם חסר רגישות מינימלית כדי להטיל את כל עוונות הסטטוס־קוו על משפחות אומללות בשעתן הקשה ביותר. מייד כשנמצאו גופות הנערים הוא מיהר, בציניות מזוויעה, לחגוג את ניצחונו - שמתבטא בכך ש"התפילות לא עזרו".

קשה לי לא לתמוה אם משגב היה כותב דברים אלה גם אילו פנו הוריו של מוחמד אבו חדיר בבקשה דומה בטרם נמצאה גופתו, וגם אילו היו ראשי הציבור המוסלמי מצטרפים לבקשה זו.

ומשגב איננו בודד. שלוש האימהות יצאו לז'נבה כדי לזעוק את כאבן ולשטוח את תחינתן בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם. במקום לגלות אמפתיה, מטיח בהן גדעון לוי כי "צריך מידה מסוימת של עזות מצח כדי לתבוע מהעולם התעניינות בגורלם של שלושה חטופים ישראלים, ומידה של חוצפה כדי להתאכזב מכך שהוא שותק". בציניות אכזרית הוא מטיח כי "לעולם אין שום סיבה להתעניין בגורלם של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער... אין לו סיבה להתרגש יותר מדבריה המצמררים של רחל פרנקל, שסיפרה שנפתלי שלה ילד טוב שאוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל". נכון, לוי בא לזעוק את כאבו של מוחמד דודין ז"ל שנורה בעת מבצע החיפושים אחר החטופים. האם הוא חייב לעשות כן תוך סיבוב הסכין שתקע בליבן של רחל פרנקל ושל אחיותיה לאסון? הוא אינו מסתפק בכך, אלא אף לועג לשר האוצר שמדבר על "הילדים" שלנו - ושואל בשיא הציניות: "למה לא תינוקות?"

גדעון, על פי אתר "הארץ" אתה אב לשניים. עד איזה גיל מותר לכנות אותם "ילדים"? ומדוע כינית את מוחמד - "בן גילם" של נפתלי, אייל וגיל־עד - "ילד"? לפי מה אתה קובע למי מותר לקרוא "ילד"? האומנם לפי הלאום?

למען האמת, הפעם הופתעתי לטובה מגדעון לוי. ציפיתי שבדומה לדברים שכתב בעקבות הרצח של תלמידי ישיבת "מרכז הרב", יטרח להדגיש גם הפעם כי "מרבית התלמידים שנהרגו בפיגוע היו דור שני של מתנחלים".

הרבה תכונות תרומיות ואצילות נפש יכולנו ללמוד מן ההורים השכולים. בניגוד לציניות ולאכזריות מבית מדרשם של משגב ושל לוי, כאשר התגלתה גופתו של מוחמד, ושעות אחדות בלבד לאחר שקברה את יקירה, פירסמה משפחתו של נפתלי ז"ל את הדברים הבאים שאינם משתמעים לשתי פנים:

"אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני, הרי מדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה לרצח כלשהו". ¬

פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית הספרלמשפטים במרכז האקדמי פרס