"ישראל היום" - העיתון החדש של המדינה

עכשיו זו כבר עובדה: "ישראל היום" הוא העיתון החדש של המדינה. הוא העיתון בעל החשיפה הגבוהה ביותר בימי חול, ומהדורת סוף השבוע שלו נוסקת מעלה. סקר TGI למחצית השנייה של 2010 מוכיח: לפני שישה חודשים זינקנו למקום הראשון, עם יתרון של 0.3 אחוזים (35.2% לנו, 34.9% ל"ידיעות אחרונות"). עכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, הגדלנו את הפער ל-2.5 אחוזים - 37.4% ל"ישראל היום", 34.9% - ל"ידיעות".

זה לא היה קל. מאז הגיליון הראשון של "ישראל היום" ניסו מתחרינו לזלזל בנו. "חינמון", זה הכינוי שניסו להדביק לנו, משום שאנו מופצים ללא תשלום. אבל במהלך החודשים האחרונים הפיץ "ידיעות אחרונות" רבבות מעותקיו - בחינם. ברכבת, בקמפוסים, בבתים. רבבות עותקי "ידיעות אחרונות", ללא תשלום, מדי יום. ובסוף השבוע? "ידיעות אחרונות" בחינם בתחנות הדלק, במרכולים, בחנויות. ובכל זאת, עמדנו במתקפת החינמון "ידיעות אחרונות" - אנחנו, וגם אתם, הקוראים, שבחרתם בנו.

זה החלק המרגש בתוצאות סקר TGI החדש. יחליט הקורא, אמרנו תמיד - ואתם הקוראים החלטתם.

משהו לא טוב קרה בתקשורת הישראלית עד להגעתו של "ישראל היום". היא נכנסה לבועה והתבצרה בתוכה, מנותקת מהעם, מנותקת מהמציאות. פרשן אמריקני חד-עין, שמתמודד מול מצב דומה בתקשורת האמריקנית, כתב לאחרונה כי יש עיתונאים הנוהגים ליטול עימם מראה בכיסיהם בעת שהם יוצאים אל המציאות שבחוץ. כשהם נתקלים במשהו שאינו מתאים להם, כתב האיש, הם שולפים את המראה ומתבוננים בה, כדי לראות את עצמם כפי שהם מצטיירים בעיני עצמם: היחידים שיודעים לכאורה מהי אמת, מהי הגינות, מהי סובלנות.

זו התדמית של עצמם, בעיני עצמם. זו הסיבה לכך שבעיניהם הכביש של הדעות והרעיונות הוא כביש חד-סטרי, שהכניסה אליו מותרת רק למי שמראה את הדרכון המתאים: הדרכון שלהם.

לא כך אנחנו חושבים, ב"ישראל היום". אנחנו מכבדים כל דעה, ומביאים את מלוא מגוון הדעות. יש אצלנו מבחר כותבים מצוינים, מימין ומשמאל, ולכולם יש מקום, וחופש כניסה - בלי הגבלה. מרדכי גילת ודן מרגלית, יוסי ביילין ודרור אידר, בועז ביסמוט, אמילי עמרוסי ואמונה אלון, חמי שלו וג'קי לוי, דורי גולד ועוזי ברעם, עדו רוזנבלום, יהושע סובול ויעקב עמידרור, ד"ר אביעד הכהן וד"ר מרדכי קידר, פרופ' אברהם בן-צבי ופרופ' חיים שיין. חופש הבעת הדעה - של כולם הוא, לא רק של צד אחד.

אבל לא רק בדעות אנו עוסקים, אלא גם במציאות. לעיתים נדמה שיש שני יקומים מקבילים: האחד, זה שרוב התקשורת מתארת, ואשר על פי פרסומיה ישראל היא מדינת הרשע והרוע שהכלכלה קורסת בה, שהביטחון בה תלוי על בלימה, שהעובדים מפוטרים ומושלכים בהמוניהם, גוועים בה מרעב ברחוב, שחייליה קלגסים ושוטריה אנשי עוון. והאחר - העולם האמיתי - שבו ישראל היא מדינה שפויה. עם דברים טובים, ודברים רעים. מדינה שבה הכלכלה יציבה, רמת החיים עולה, האבטלה נמוכה, וחייליה מגינים על קיומה ועל גבולותיה מתוך אמונה בטוהר הנשק ובכך שאין לנו ארץ אחרת. אבל מדינה שיש בה גם עוני וגם פשע, גם פערים וגם מחלוקות. מדינה שיש בה ממשלה שלעיתים צודקת, ולעיתים טועה.

"ישראל היום" מאמין שיש לסקר את הנעשה בעולם האמיתי, לא בזה המדומה. לחשוף שחיתויות, להוקיע מחדלים, אך גם לציין מהלכים נכונים. לבחון את סוגיות חיינו בשיקול דעת ובמידתיות. "ישראל היום" מאמין שיש להתייחס לעובדות, לא רק למשאלות לב. כי חרתנו על דגלנו להיות הוגנים ומאוזנים, ולא לשכוח שאנחנו ישראלים. ושמדינת ישראל אינה רק בתל אביב, אלא בכל רחבי המדינה, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב.

מדי יום אנו מעמידים את עצמנו לביקורתכם, הקוראים. נתוני ה-TGI מלמדים שאתם מרוצים.

אז מה נותר ליריבינו לעשות? בקרב החופשי על התנועה הדו-סטרית בכביש הדעות - הם הפסידו. בקרב ההשמצות נגד עיתונות החינם - הם הפסידו. נשארה להם השיטה הישנה ההיא, של החדרים האחוריים: שיטת המקל והגזר של נוני מוזס. ללחוץ על פוליטיקאים, לנסות להריץ יוזמות חקיקה הזויות. לקדם מי שעשוי לסייע להם, להעניש מי שאינו מקבל את תכתיביהם. זו השיטה שפעם הביאה לנוני מוזס הישגים וכוח וממון. אנחנו משוכנעים שאבד עליה הכלח.

העולם השתנה. הבועה נופצה. ובעולם האמיתי "ישראל היום" כאן, איתכם הקוראים, היום - וגם מחר. כי אנחנו העיתון החדש של המדינה, ונעשה כמיטב יכולתנו המקצועית להמשיך בתנופה. לטובתכם, ולטובת מדינת ישראל.

תודה לכם, הקוראים!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו