חבר שלי היה מאלף אריות. הוא טען שעם סבלנות ודי אמצעים, אפשר ללמד כל אחד לעשות כמעט הכל. זה היה לפני שנים, כאשר פרופ' יחזקאל דרור תיכנן רפורמות ארוכות טווח בשירות הציבורי כדי להפוך אותו ליעיל. אם אפשר ללמד הכל, למה שלא תלמד את הפיל שלכם בקרקס לרקוד, הקשיתי. "תן לי שנה ו-5,000 דולר. אם לא אצליח, תקבל עשר בחזרה", הוא השיב. הייתי רווק, והימרתי.
אחרי דחייה של שנה, ועוד 2,000 דולר, הוא אילף, לתדהמתי, את הפיל לרקוד. למדתי שיעור יקר, אך חשוב: אפשר ללמד פיל לרקוד, ואפשר ללמד ממשלות לבצע רפורמות, לתכנן לטווח ארוך ואפילו לפעול פה ושם ביעילות יחסית, בייחוד בגביית מסים. השאלה היא כמה זמן זה ייקח ואם זה שווה את המחיר.
נזכרתי בהימור הזה כשקראתי לאחרונה על כל מיני ניסיונות להחיות את המסורת הבולשביקית שדגלה בתוכניות חומש (זוכרים-) ובתכנון מרכזי. כיום, אחרי שלבולשביזם יצא שם רע, הלבישו לתכנון אדרת אחרת. לא עוד תכנון ארוך טווח ייקרא, אלא "מוח מרכזי" שיסתפק בהערכות מצב, בהצעת סדרי עדיפויות ובתיאום בין גופי ביצוע ממשלתיים (עניין פשוט מאוד, כידוע). כך תבוצע "קפיצת המדרגה" שתעמיד את ישראל בתוך 15 שנים בין 15 המדינות המובילות בעולם. השאלה היא רק איפה מוצאים "מוח" בעל יכולות כאלה, ולמה שפעולתו תצלח בשונה מכל התכנונים המרכזיים שנכשלו בעבר.
ה"ניאו-תכנוניסטים", כאנשי "מכון ראות" - שחיברו לא מכבר את מסמך "חזון ישראל 15" והמציאו את "המוח המרכזי" שיממש אותו - החליטו ש"המגזר הציבורי יוצר את התשתית (מה זה בדיוק-) לקפיצת מדרגה", ואילו "כוחות השוק לא יחוללו קפיצת מדרגה בכוחות עצמם... (כי) ללא מעורבות ויוזמה ממשלתית, יימנע המגזר העסקי מנטילת סיכונים גדולים של פיתוח מהיר של מרחב התוצר והיצוא".
קשה לדעת אם הם מתעלמים בכוונה מפיתוחים אדירי ממדים כמו האינטרנט, או שפיתוח כזה לא נחשב ל"פיתוח מהיר של מרחב התוצר והיצוא" (מושג מעורפל, כהרבה ממושגי היסוד של "ראות"). הניאו-תכנוניסטים גם אינם מתעמתים עם הכישלון המתמיד של התכנון המרכזי ושל כוח הביצוע הממשלתי. ובכלל, עולה השאלה מדוע, עד שהם המציאו את "המוח המרכזי" שיתאם בין מרכזי הבלאגן הנקראים משרדי ממשלה, איש לא הצליח לעשות תיאום כזה, ומה הלקח מזה.
הכישלונות המסיביים של כל תכנוני המקרו היו אמורים ללמד שהם אינם מקריים, אלא תכונה מובנית. כישלונות מקריים לא קורים בתדירות ובעקביות ובכל המדינות, אפילו בבריטניה, שעד הפקת הסידרה "אדוני ראש הממשלה" האמנו שיש לה שירות ציבורי הטוב בעולם. כישלונות כאלה הם מובנים מפני שמוסדות פוליטיים, כמו ממשלות, אדישים לשיקולים של יעילות כלכלית ואפילו עוינים אותם.
קשה לתפוס כי התפתחות כלכלית, בדומה להתפתחות הלשון, נעשית טוב יותר מעצמה, בתהליך שפרידריך פון האייק תיאר כסדר ספונטני הנוצר ממיליוני עסקות מרצון בין אנשים. אך במציאות, צמיחה כלכלית היא בדרך כלל זרז לשינוי במוסדות חברתיים וכלכליים כשהיא נוצרת "מלמטה למעלה", כלומר אם לא מפריעים לה (כמו שעושים בהצלחה רבה בישראל עקב האמונה שאפשר להצמיח כלכלה "מלמעלה"). כך קורה היום בסין ובהודו, וכך קרה בעבר באירופה ובאמריקה. הניסיון לרתום את העגלה לפני הסוס אינו מתכון לנסיעה מהירה.
* * *
אצלנו, רבים, בייחוד באקדמיה, במגזר השלישי ובמדיה, עדיין מאמינים שיש להצמיח כלכלה בהנהגת "אליטה שלמה של אנשים בעמדות סמכות, השפעה ומנהיגות, כמו מנהיגים פוליטיים, אנשי מקצוע, אקדמאים, ראשי עמותות, נדבנים ואנשי עסקים" (שימו לב מי בסוף הרשימה!). לא ברור איך אלה יעשו זאת יחד, אך ברור שזה יגרום לבזבוז גדול של זמן ומשאבים. חבל, כי לישראל, גם עם גז, אין עודף משאבים. בזבוזם לא יזרז צמיחה.