רגע לפני פתיחת העונה הנוכחית, אני קולט שאני פותח את שנתי ה-24 כאוהד מכבי.
24 שנים בהן כמעט ולא פספסתי אף משחק (חוץ ובית). בשנים הראשונות, בשער 4 באיצטדיון ר"ג, הייתי מה שמכונה היום "איש גדר" - אותו אחד שמגיע למשחק, יושב על הברזלים עם הגב למגרש ומנצח על אלפי אוהדים ושני מתופפים.
האמנתי אז בלב שלם שאני גורם מרכזי בהצלחת הקבוצה על הדשא. באתי מאהבה. לעולם לא קיללתי שחקן של מכבי ואפילו לא את גרנט. ככה חונכתי וככה ניצחתי על ההמון שעמד מולי. כשהם קיללו, אני שתקתי.
עם המעבר לבלומפילד נרגעתי. הברזלים כבר לא היו נוחים וקמו כל מיני ארגוני אוהדים. אז ויתרתי והשארתי את הבמה לאחרים. אבל עדיין ישבתי שם. בגוש המעודד, כי העידוד נתן לי את הדרייב, את הטירוף - חלק מהאהבה שלי למשחק הזה ומה שנקרא: "אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין".
לפני שלוש עונות עזבתי את השער של ה"שרופים" ועברתי לשער סולידי יותר. אמרתי לעצמי שהתבגרתי וגם נמאס לי כל שבוע להפריד בין ניצים שונים שהלכו מכות בינם לבין עצמם ו/או עם המאבטחים.
עכשיו כשאני חושב על זה, עזבתי בגלל אותם אנשים שכבר כמה שנים שולטים בשער 11. שולטים בארגון, שולטים באוהדים. אותם ילדים, שכשאני הייתי במקום שלהם - הם עוד לא היו בתכנון של הוריהם. אותם אנשים שהורסים לכל השאר וההבדל בין הארגון שלהם לארגונים אחרים שעלו לכותרות (השליליות) בתקופה האחרונה הוא הבדל מאוד דק. אותם אנשים שבמשחקים באירופה, אתה נאלץ להתקרב אליהם קצת יותר ובטוח שהתקרבת לארגון פשע מאורגן: "חיילים", "סדרנים", "לוחמים" ו"מתנקשים". ככה הם מתנהלים.
והאמת? אין באמת דרך טובה להוציא את המחלה הזאת ממכבי ומחיינו כאזרחים. תוריד את ראשי הנחש יקומו אחרים, כי זה כנראה חלק מהדור שגדל כאן בשנים האחרונות. חלק קטן שהוא המיליטנטי, הגזען, הבוגדני ורודף המלחמות והריבים. לצד זה, הם חכמים ומתוחכמים והם שולטים כמעט בכולם.
עברתי עם מכבי כבר הכל: המחאה מול גרנט ("בדם ואש..."), מחאת החולצות השחורות ("נמני במכבי לעולם"), המחאה נגד לוני ("טונס"), אליפויות, גביעים, ניצחונות בלתי נשכחים גם הפסדים כואבים בדרבים.
אבל היום - השיא נשבר. אני מתבייש. ונמאס לי. מהכדורגל וגם ממכבי. האנשים הללו שפועלים נגד הקבוצה בכל מחיר, הם לא אוהדי הקבוצה, הם גם לא מייצגים את ישראל.
תעצרו את כולם, לפני שכל השאר פשוט ירצו לרדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו