פרשת אריאל

בשבוע שעבר פירסמו מחרימי היכל התרבות באריאל מכתב שבו נימקו את החרם שלהם בכך ש"אריאל היא התנחלות בלתי חוקית וההתיישבות בה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולאמנת ז'נבה שמדינת ישראל חתומה עליה". יש רק דבר אחד נכון במשפט הנ"ל: מדינת ישראל אכן חתומה על אמנת ז'נבה. כל השאר אינו נכון עובדתית.

החוק הבינלאומי מכיר בריבונות של מדינות, לא של ארגונים. מרגע שטורקיה ויתרה על ריבונותה על ארץ ישראל, ולאחר החלטת חבר הלאומים לאשר פה אחד את כתב המנדט, הועברה הריבונות עליה לבריטניה, מתוך נאמנות עבור העם היהודי. משנסתיים שלטון המנדט נכבש השטח, בניגוד לחוק הבינלאומי, על ידי ירדן. בכל מקרה, הוויכוח לגבי הריבונות על יו"ש ניטש בין ישראל וירדן עד לאותו הרגע בשנת 1994 שבו יצחק רבין וראש ממשלת ירדן חתמו על הסכם השלום. מאותו רגע הריבון היחיד ביהודה ובשומרון, שאריאל בירתו, היא ישראל. אלה העובדות מבחינת החוק הבינלאומי, ולכן אריאל היא התיישבות העולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי.

בכל מקרה, בעקבות חרם האמנים על אריאל הודיעה שרת התרבות כי תקצץ תמיכה בארגונים שיממשו חרם על הופעות בכל מקום כמו באריאל. ובתגובה לכך הצטרפו למחרימים עוד אמנים שטענו כי גישתה של שרת התרבות, לימור לבנת, מהווה פגיעה בחופש הדיבור והיא מתאימה למשטרים חשוכים. ושוב, כמו בנוגע לעובדות על הריבונות, האמנים שטוענים כך טועים ומטעים. האמת היא שאיש אינו מגביל את חופש הביטוי של אותם אמנים. עוד מימי "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין התיאטרון שימש ומשמש זירה לומר דברים, גם אם הם מרגיזים רבים מאוד בציבור. איש גם לא הגביל את השחקנים והיוצרים המחרימים כיום לפרסם את דעתם בכל דרך חוקית, בכתיבת מאמרים בעיתונות ובהופעה באמצעי התקשורת. להפך, קיימת תחושה כי דעתם נשמעת השכם והערב.

מה שהשלטון חייב למנוע זה את החרם על חלק מהאוכלוסייה, כל אוכלוסייה. ברור לחלוטין מה היו אומרים אותם מחרימים אילו עסק כלשהו היה מונע מתן שירותים לאזרחים ישראלים, מכיוון שהם ערבים. הם היו מזדעקים, ובצדק, בראש חוצות. הצגת מחזות בפני קהל היא שירות תרבותי לציבור, במיוחד אם הוא ממומן גם על ידי מסים שמשלם הציבור. הממשלה חייבת להגן על כל ציבור שמוחרם עקב השקפת עולם או מקום מגורים. המינימום שעל הממשלה לעשות הוא לוודא שחרמות כאלה לא יוכלו להתבצע במימון שלה. זו אינה מניעה של חופש הביטוי, זו מניעת אפליה בלתי חוקית בחסות הממשלה.