בהיפתח מלחמת לבנון השנייה נשק חיים רמון על שפתי קצינה, ומאז אין הפרשה יורדת מסדר היום. עתה נפתח פרק חדש: המשנה ליועמ"ש מלכיאל בלס קבע שהמעורבים בהאזנות הסתר מטעם המשטרה והפרקליטות אינם צריכים לעמוד לדין מינהלי או משמעתי, וכי אין למנוע את קידומם. קביעתו של בלס נשזרת בתמונה המאפיינת את הפרשה לאורך כל 51 חודשיה. כולה סחרחורת אחת גדולה. מלכתחילה הייתי בדעה כי לא היה מקום להעמיד את רמון לדין אם ייאות להתפטר. אחר כך באה התנהלותו בביהמ"ש - הן בהכפשת הקצינה והן בהבאת שלוש עדות שהאמת רחוקה מהן. פסק הדין החמיר. גזר הדין הקל. אז כבר ידעו השופטים כי בפי רמון תלונה חמורה, שלפיה הסתירו ממנו האזנות סתר שעשתה המשטרה לקצינה. היות שההקלטות נמצאו בשלב מוקדם, יחסית, הן נדונו בביהמ"ש, שקבע בדיעבד - ולמרבה המזל לא נגרם נזק לרמון. טבעי שרמון סירב לקבל את קביעת השופטים. שוב התהפך הגלגל, והוא נתלה בהקלטות הסתר שעוררו רושם כאילו אכן נגרם לו נזק. שופטים בדימוס גויסו על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן לטפל בסוגיה וגיבו את רמון, ועתה היא נראתה חמורה. אלא שהיועמ"ש מנחם (מני) מזוז עצר את הגלגל, ובדין. לא ייתכן ששרים ימנו חוקרים לקצינים שחוקרים אותם. הנושא עבר למבקר מיכה לינדנשטראוס, שמצא כי היתה רשלנות מצד המשטרה והפרקליטות, אבל לא זדון. גם לא נזק. רמון לא ויתר. תבע את שלו כדי שלא יקודמו בדרגה. על רקע זה נראה כי הפרשה ראויה (לפי שעה) לסיכום כפול: * אין לך אדם שעברו המקצועי נקי ממשגים מהותיים. כשהטעות נעשתה בלי זדון אלא במידה של רשלנות, והאחראי היה בר מזל ולא גרם נזק של ממש לזולת - עצירת קידום אינה המעשה הראוי. * הכל עניין של מידתיות. פטור בלא כלום, או כמעט בלא כלום כפי שקבע בלס, הוא מעט מדי. ממש כבפרשת העוזרת של נילי פריאל-ברק, שאילו היה מתבצע מהלך חקירה ניהולי כמקובל לגבי כל מי שחטא בהעסקת עובדים זרים - היתה נמנעת ההסתבכות הנוכחית. משהו חייב להיעשות למען הצדק ועיקרון בוזגלו והניראות הכרוכה בכך, בלי לבלום לאורך זמן את קמין וסגל-אנטלר.