לפגוע בהנהגת חמאס ולחזור לציר פילדלפי

בניגוד להערכות המומחים, גם של כותב שורות אלו, דחף חמאס לסבב ההסלמה הנוכחי, והוא נראה להוט להוסיף ולהעלות את גובה הלהבות, כאילו אין לו מה להפסיד מהמשך העימות עם ישראל. ההנחה הרווחת בישראל טרם מבצע צוק איתן היתה כי חמאס יבקש אחריו רגיעה כדי לבסס ואף להבטיח את שלטונו בעזה, וכי לנוכח היחלשות מעמדו בעולם הערבי והשבר ביחסיו עם מצרים בהנהגתו של עבד אל־פתאח א־סיסי, יהיו מנהיגיו זהירים יותר בהתנהלותם למול ישראל.

אלא שחמאס מוכיח כי לדעת מנהיגיו אין לו הרבה מה להפסיד - ויותר מכך, כשחקן פוקר מנוסה הוא מעלה את גובה ההימור בהנחה שיהיה זה הצד השני שיוותר מחשש להפסד.

חמאס מעריך כי ישראל אינה מעוניינת באמת לשוב לעזה ולשלוט בה, ומשום כך גם תימנע ככל האפשר מפעולה קרקעית משמעותית, כזו המחייבת נוכחות של כוחות באזורים המיושבים באוכלוסייה פלשתינית צפופה (בניגוד לפעולה באזורים ריקים מתושבים, כפי שקרה במהלך מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009). לחמאס אין גם מה להפסיד, שהרי הרצועה הרוסה ממילא והאוכלוסייה בה מצויה במצב תמידי שעל סף מחסור ומצוקה.

האסטרטגיה של חמאס במאבקו הנוכחי, כמו גם במאבקיו הקודמים בישראל, ברורה אפוא ופשוטה עד אימה. מטרתו היא לשרוד את המבצע הישראלי, לספוג את המהלומות ולהרים ראש כשהמבצע ייגמר והאבק ישקע. הישרדות פירושה ניצחון בעבור חמאס וודאי שניצחון תודעתי. אחרי הכל, מי יזכור בסוף העימות הנוכחי כמה בורות מסתור או עמדות שיגור הופצצו בידי ישראל. הכל יזכרו ובצדק את מטחי הטילים ששוגרו לעבר תל אביב, שהרי אלו מרשימים הרבה יותר במאבק על התודעה ועל הזיכרון.

מציאות שכזו מציבה אתגר של ממש למדינה כישראל לנוכח הקושי לגייס תמיכה בינלאומית לאורך זמן, כמו גם הקושי לשמר תמיכה פנימית של דעת הקהל מבית במלחמת התשה. משום כך נמנעה ישראל ככל יכולתה מלפעול בעזה. אבל מרגע שישראל יצאה למבצע צוק איתן, עליה לנצח בו ניצחון ברור. ניצחון שאותו יבין האדם הפשוט ברחוב בתל אביב ובעזה, ולא רק המומחים לדבר. ובעצם המונח ניצחון אינו במקום, שכן במלחמה כמו זו למול אויב כחמאס אין ניצחון בנוקאאוט אלא הישג שימנע את העימות הבא.

הישג כזה צריך לכלול שלושה מרכיבים: הראשון, פגיעה של ממש בהנהגת חמאס. זו אינה מפגינה רגישות ללוחמיה ולתושבים המצויים בשליטתה, אולי משום שהיא יודעת את מגבלותיה של ישראל בכל האמור בפעילות בשטח מיושב וצפוף. אבל מנהיגיה אינם מתאבדים. הם משגרים את אנשיהם להתאבד, אך דואגים היטב לעצמם. השני, חופש פעולה לישראל להמשיך בפעילות שוטפת ומתמשכת נגד חמאס ולוחמיו ואי היגררות להפסקות אש זמניות שבמהלכן מתחמש חמאס מחדש. השלישי, סגירה של נתיב ההברחה של טילים דרך הגבול שבין מצרים לרצועה. אם ישראל לא תשוב ותשלוט ברצועת גבול זו, מורחבת ומאובטחת יותר ממה שהיה ציר פילדלפי, התחמשות חמאס מחדש והסיבוב הבא הם שאלה של זמן.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!