עוד רגע נוכל להיזכר במשפט של קרל מרקס: ההיסטוריה חוזרת על עצמה - פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. פעם אחת כליהמן ברדרס ופעם נוספת בקריסתה של כלכלת יוון. קווי הדמיון בין שני המקרים רבים, אבל בפועל הם רק על פני השטח. המקרה הראשון היה הטרגדיה האמיתית. המקרה האחרון הולך והופך לפארסה. ההשפעות שלו יהיו מוגבלות לגוף המקרטע שנקרא האיחוד האירופי. קריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס מוטטה את משחק הפירמידה ששיחק העולם המערבי עם עצמו. משחק שבו משקי הבית הפרטיים קנו נדל"ן במינוף, עולם הפיננסים מינף אותו בעצמו ומכר אותו מיד ליד ולבסוף אף הימר נגדו, ובסופו של תהליך הבועה התנפחה והתפוצצה לכולם בפנים. זה היה אסון אמיתי שממנו כלכלות המערב עדיין מנסות להיחלץ. הסיפור של יוון הוא סיפורו של מי שבילף לעצמו את כל הדרך לתוך האיחוד האירופי, וחשב שאת תוצאות המשבר הזה אפשר לסיים עם קצת "שקרים עצמיים" כמו תמיד. לצערם של היוונים ולצערם של האירופאים - זה כבר לא עובד ככה. יוון שיקרה לעצמה ושיקרה לאיחוד; האיחוד שיקר לעצמו. יוון הבטיחה הבטחות חסרות כיסוי, האיחוד קיבל אותן וצירף אותה. גם בספרד התנפחה בועת נדל"ן מפלצתית. אבל בעוד שארה"ב לא שיקרה לעצמה על הצורך בסיוע ובעבודה קשה כדי לצאת מהמשבר, בספרד מצטייר כעת שאת הזמן שעבר מאז ליהמן ברדרס הם העבירו בניסיונות "להתחמק" מטיפול אמיתי במה שנעלם: הערך המפלצתי של בועת הנדל"ן. הממשלות של האיחוד האירופי לא מסוגלות להתאחד לפעולה משמעותית משותפת. הבנק המרכזי מנומנם וחסר מנהיגות. הוא לא רוצה לקנות אג"ח או לייצר תשתית אמיתית לטיפול במשבר. ההכרזה הצפויה על קרן הסיוע היא המוצא האחרון. אבל גם אם הקרן האמורה לא תצליח להרגיע את השווקים, הקריסה של האיחוד תהיה לתוך עצמו. יש כלכלות אחרות בעולם. במזרח הרחוק, במזרח התיכון. רוסיה. אמריקה הלטינית. אירופה זה לא הכל. בוודאי שהיא אינה אמריקה. ההכרזה של ראשי האיחוד האירופי שתגיע במהלך היום חייבת לבלום את ההיסטריה. והיא תעשה זאת, אם תצליח לייצר תקווה.