מישהו שאל אותי מי היחצ"ן של המשפחות, מי מייעץ להן באילו מסרים לבחור, מי דואג שהקולות יעלו אחידים משלושת הבתים. ובכן, אין להם יחצ"ן. ליועץ האסטרטגי שלהם קוראים הרב קוק, שדורות גדלו על תפיסת העולם שלו, המדברת על מציאת החיוב ("הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק"); על עשייה למען הכלל ומציאת הכוח המאחד, כי נשמה אחת יש ל"אומה הישראלית"; על האחריות.
זה מה שהוליך, למשל, רבבות מתלמידיו למגורים באזורים מאוימים ומבודדים. לא הנוף והאוויר הנקי. אלא המחשבה הטבועה בגוף, שכל מעשה נשפט לפי התרומה שלו לכלל העם. זה מה שהפך את השפה של בת־גלים, רחל ואיריס לזרה ומהפנטת: המעבר משיח של זכויות לשיח של חובות.
"התדר שהעם רגיל לשמוע הוא תדר היסטרי, של אני ואני", אמר איש המדיה אברי גלעד בביקורו בבית משפחת שער, "התדר השכיח הוא שהכל חייבים לי, הכל מגיע לי, אין לי תפקיד בעולם. העם חיפש מישהו שידייק מאוד בתדר. המסר שיצא משלוש המשפחות אומר שהאד'ם צריך לתרום מעצמו ולהוסיף לעולם. בציבור מקובל שגם אם יש לך תפקיד, אתה מקבל ממנו פטור ברגעים הקשים. מהמשפחות משודר שהתפקיד נבחן ברגעים הקשים, היכולת לשאת בעול התפקיד גם כאשר זה קשה".
שר ההיסטוריה, שזימן את פענוח רצח ברוך מזרחי בעיצומה של דרמת החטיפה המטלטלת, לא התכוון להפנות אצבע מאשימה למשפחת שליט. משפחת שליט, שעימם יש לי קשר אישי, עשו את הדבר המתבקש מהורים: הפכו את העולם כדי להביא את בנם בחיים. המשפחה יכולה לדרוש עיסקה מופרזת, להם מותר. האשמת נועם שליט בשחרור הרוצחים מקבילה להאשמת החטופים בנסיעה בטרמפים. אלא שהשיח הישראלי במחאת "הילד של כולנו", ובעקבותיו זה של קובעי המדיניות, היה נעדר אחריות ציבורית.
משפחות פרנקל, יפרח ושער מציגות מודל חדש ושיעור חשוב לכולנו. המעבר מ"ארבע אימהות" (הארגון) ל"שלוש אימהות". הן נשרפות מכאב אבל מגלות כוח עמידה. על כולנו להודות להן: ההפתעה החמאסית מחוסר המוכנות להישבר תוריד משמעותית את הרצון לבצע חטיפות עתידיות. חוסן המשפחות מעניק רוח גם למקבלי ההחלטות בישראל: "שחרור בכל מחיר"? אולי, אבל מי שישלם את המחיר יהיה חמאס, ולא אזרחי ישראל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו