הפכו את כולנו לאנשים טובים יותר
,עודכן
עוד עדכון על מעצר, ועוד דיווח על בדל חוט מודיעיני שמתברר כבדל סיגריה, ושוב נציגי הממשלה "אנחנו עושים הכל, הופכים כל אבן", וההורים קצת עייפים. העדכונים וההצהרות הם מעולם הכדורים הפורחים. מעולם העובדות: הילד לא ישן במיטתו. "אני רוצה להיות כבר אנונימי", אמר לי אופיר אתמול בבוקר, כשהבית עוד ריק ממבקרים, "אני לא רוצה לפגוש נשיאים ושרים. זה לא אנחנו".
בשבע בערב מצטופף קהל רב בבית הכנסת ועל המדשאות שסביב לו. עצרת תפילה בטלמון, בהשתתפות הרבנים הראשיים ובכירי רבני הציונות הדתית. אנחנו מלוות את בת־גלים מהבית, בהליכה רגלית, מה שלא עשתה זמן רב. בדרך, בשמש המתנמכת אל ההרים, היא הולכת מהר מאיתנו. אין משקולות על רגליה. היא הולכת להתפלל על בנה. להביא אותו אליה, בעצם.
עד שתגיע לבית הכנסת תגיד "תודה רבה" למאות הפנים ותתייחס אל הסדרניות־המתנדבות ("איזה נוער נפלא יש לנו"). צפוף בבית הכנסת, ונראה שבת־גלים נישאת על הכפיים, נמצאת מעל כולנו. אנחנו קוראים יחד תהילים, קוראים וקורעים, צועקים ובוכים. יש קירות עבים בשמיים שצריך להזיז, ותסלחו לי שאני נשמעת כמו רבנית, אבל הרגשתי אותם זזים. התפילות מפלחות הרקיעים מסתלסלות כמו מקדח ענקי למעלה. בת־גלים רועדת. האוויר רועד. בטוחה שגם רגליו של כיסא הכבוד רעדו.
ופתאום, תקיעת שופרות. אדירה. תקיעות רמות וצרודות, כמו יללה של לביאה שלקחו לה את הגור. הלביאה כאן לידי, והעם הזה - אריות. רב היישוב צועק את פסוקי י"ג המידות והקהל צועק אותם אחריו. נלחם בשערים נעולים.
על מה חשבתי כשעצמתי עיניים, לחיי רטובות, והתפללתי? חשבתי ממש עליהם, על גיל־עד, אייל ונפתלי. אחרי כל הסחות הדעת והתשובות החכמות, חשבתי על הילדים האלה. איפה הם בשנייה הזאת. מה קורה להם עכשיו. לרגע אחד, מבהיל בעוצמתו, נתתי לפחד בעצמו להיכנס, הקשבתי לפחד. וחשבתי על האימהות, מי יטפל בהן, מי יתפלל עליהן. אצלי זה היה רק לחמש או עשר דקות - מה עובר על האימהות. כל כך הרבה דקות. זה הלילה השמיני.
ואז מתחילה שירה. מתוך הבכי והזעקה המרטיטה - שירה צלולה, בקולות גבוהים. "המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפילה לאורה". זהו שיר מוכר, ועכשיו מילותיו בנפשנו. "אתם הופכים אותנו ליותר טובים", אני לוחשת לבת־גלים, "הפכתם את כולנו לאנשים טובים יותר". היום יערכו רבבות נשים הפרשת חלה להצלת הבנים. את השבת הקרובה נקבל לפני הזמן, כסגולה. בשבת הוא יהיה כאן. לא יכול להיות אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנואמילי עמרוסי
בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.