"רוק'נרול הוא המוסיקה של החופש, שמשחררת כל סממן של מכניזם הגנה שמרני". מבין אלפי המשפטים שנכתבו על הרוק'נרול, נדמה שהמשפט הזה של סלמאן רושדי קולע למטרה כפי שרבים לפניו ואחריו לא עשו. הקיץ אמורים לנחות בישראל מיטב האמנים של הרוק'נרול, והפרומואים כבר בעיצומם. בוב דילן, רוד סטיוארט, אלטון ג'ון, הפיקסיז, מטאליקה. כל היוצרים האלו אכן עשו היסטוריה בתחומם. לכאורה, משמח. בייחוד בישראל למודת הביטולים. אבל כשבוחנים את רשימת האמנים שיגיעו, כמו גם אלו שהופיעו פה בשנתיים האחרונות, זה גם עצוב. עצוב להסתכל בממוצע הגיל של הכוכבים - מלאונרד כהן, דרך מדונה ועד סר אלטון ג'ון - ולהבין שאמנם אנחנו מקבלים קלאסיקות, אך מדובר באנשים שעתידם מאחוריהם. להקות שעושות עכשיו היסטוריה בארה"ב ובאנגליה לא חושבות להגיע לכאן לפני שיתבגרו קצת, יחרשו את מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, יבקרו במקומות הכי נידחים באסיה, ואז, אולי, יעשו טובה בדרך לעוד כיבוש של יעד אקזוטי לפני סיום הקריירה. בדרך הן גם ישמחו להגיד ש"להופיע בישראל תמיד היה חלום. לצערנו, זה אף פעם לא הסתדר". בסיפור הזה כולם צודקים. האמן שמגיע אלינו יודע שהוא לא יוכל להמשיך להופעה אצל השכנים, שלא בדיוק מתים על רוק'נרול (פרט לביירות, שאירחה ומארחת בימים אלו אמנים מהמערב). גם האמרגנים הוותיקים שטוענים כי אינם יכולים להסתכן ולהביא להקה שמדברת לצעירים כי מי מבטיח להם שיש בארץ 50 אלף צעירים שיוציאו 450 שקלים לכרטיס - לא אשמים. מדובר בעסק כלכלי, ויצחק תשובה אוהב את פול אנקה, לא את גרין דיי. מצד שני, הקהל הצעיר למד להבין שכדי להיות עם האצבע על הדופק, הוא צריך לנסוע לחו"ל. ואכן, בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים נוסעים מעבר לים כדי לצרוך תרבות פופולרית: הופעות רוק או כדורגל. בקיץ הקרוב, אם כך, נצטרך להסתפק באטריות מחוממות שירגשו אותנו ויגרמו לנו ליהנות מכל צליל ולומר תודה על כך שמישהו הסכים להופיע קרוב לבית. עם זאת, המנה העיקרית מוגשת הרחק מכאן, במקומות שהדברים קורים בהם בזמן אמת.
הכוכבים באים
עדי רובינשטיין
כותב במוסף "ישראל השבוע". החל את דרכו בתחום העיתונות בשנת 2000 בעיתונות הנוער. סיקר תחומים מגוונים, ובהם פוליטיקה, אוכל, תרבות וספורט. סיקר את אסון היסעור ברומניה ב-2010: "עם השפה הרומנית השגורה בפי הצלחתי להגיע לבכיר בצבא המקומי, שסיפק לי ציטוטים כואבים שנהפכו לכותרת השער של העיתון למחרת".