50 למות אלבר קאמי

"אמא מתה היום או אולי אתמול: אינני יכול לומר בביטחון. המברק מן המעון אומר: אמך נפטרה, ההלוויה מחר. השתתפות עמוקה בצערך. כיוון שכך נשאר, העניין תלוי בספק: יכול שאתמול אירע הדבר". כך נפתח "הזר" של אלבר קאמי, מגדולי סופריה של צרפת.

לפני ימים אחדים, ב-4 בינואר, מלאו 50 שנה למותו. את "הזר", הביטוי הספרותי החשוב ביותר לתורת האקזיסטנציאליזם של קאמי, קראתי בתיכון. מאז לא קראתי ספר גדול יותר. בצרפת, אגב, זו אמירה מאוד לא מקורית.

ב-2002, במהלך ביקור בעיראק, מצאתי את עצמי עם קבוצה של צרפתים, חלקם הומניסטים (להגדרתם), חלקם סתם סקרנים (להגדרתי) וחלקם תומכים ב"חזית הלאומית" של ז'אן-מארי לה פאן (עובדתית). בביקורם ביקשו להביע תמיכה בעיראק של סדאם ובעם הסובל מאמברגו. בין חברי הקבוצה היה גם נוטריון צרפתי, פייר טאטו שמו. טאטו היה אז צעיר בן 82 ורק לפעמים לא נתפס מחייך. תאוות החיים שלו היתה הדבר האופטימי ביותר שנתקלתי בו.

השיחות עם טאטו היו מרתקות. אהבה, פוליטיקה, גזענות, שתייה, נשים, בעיקר נשים, אבל גם הרבה קאמי. טאטו היה הנוטריון של קאמי. הוא הכיר היטב את כל המשפחה ונמצא לצידה גם ברגעים הטראגיים של מות הסופר.

בדרך כלל לא נהגתי במסעות האסורים שלי להיות בקשר עם חבריי לנסיעה. טאטו היה חריג. אהבתי אותו. אני חושב שזה היה הדדי. בגיל 84 ביקר אותי בפאריס ומול הסיין הציג בפני את מגדלן. הוא שוב התאהב. לאחר שחשפתי בפניו כי אני לא לוראן מעיראק אלא בועז מישראל, דיברנו, כמובן, על טרור. ואם בטרור עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את קאמי.

קאמי תיעב את הטרור כמעט כמו שאהב את אלג'יריה הצרפתית. בדצמבר 1949 עלתה הצגת הבכורה של המחזה שכתב, "הצודקים", שבו בדק את ההשלכות המוסריות של טרור למען מטרה מוצדקת כביכול באמצעות סיפור רציחתו של הדוכס סרגיי רומנוב ב-1905. המחזה נפתח בדירה קטנה שבה מתאגדים טרוריסטים בדרכם להטיל פצצה על הדוכס. בשיחה שניהלו עמדה השאלה מי הוא טרוריסט טוב.

ניסיון ההתנקשות הראשון לא צלח. יאנק, אחד מחברי התא, ראה את ילדיו הקטנים של הדוכס בכרכרה ולא יכול היה להביא את עצמו לזרוק את הפצצה. הכישלון גרר עימות קשה בין חבריו. "אנחנו הורגים כדי לבנות עולם שבו אף אחד לא יהרוג יותר. אנחנו נהיה פושעים כדי שהעולם יתמלא בחפים מפשע", מתגונן יאנק. הייתכן-

בחירתו של אובאמה לנשיאות ארה"ב היתה אמורה להביא אותנו לתקופה אחרת, אבל את ינואר 2010 פתחנו שוב בתמונות מבוהלות משדות תעופה. הכרכרה של הדוכס התחלף במטוסי נוסעים, ואת יאנק החליף עומר פארוק עבד אל-מוטלב, הניגרי שביקש לפוצץ מטוס. יאנק של קאמי חשב על הילדים, על החפים מפשע. אל-מוטלב ושולחיו חושבים רק על מוות עיוור.

ב"דבר" של קאמי הוא כותב כך: "כשפורצת מלחמה, האנשים אומרים 'זה לא יימשך הרבה זמן, זה טיפשי מדי'. ואמנם אין ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך זמן רב. הנפשות לא מוותרות לעולם. אלמלא חשב האדם רק על עצמו הוא היה משגיח בזה. מן הבחינה הזו היו בני עירנו כמו כל בני האדם. הם חשבו רק על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגיפות. המגיפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם. לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי. חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף. ובראש ובראשונה חולפים ההומניסטים מפני שלא נקטו אמצעי זהירות".

כיום, כשמציינים 50 שנה למותו ובשעה שרבים מדגישים את תמיכתו העקרונית במאבק האלג'ירי, אולי חשוב להזכיר שקאמי עצמו הסביר כי להגיב ברוע לרוע זה להעצים את הרוע. אבל הבעיה היא שרבים מדי בעולם סבורים כי הוא התכוון שדווקא מלחמה בטרור מגבירה את הרוע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו