בפרפראזה על דבריו של דני חלוץ, פרשת מינוי המאמן הלאומי היא מכה קשה לענף ובעיקר לעומד בראשו. חצי שנה עברה מאז מינויו של הרמטכ"ל לשעבר ליושב ראש איגוד הכדורסל, ונראה שמדובר באיש הלא נכון במקום הלא נכון.
"הוא מקבל החלטות ברמה של ילד טרום בר מצווה", סח אתמול בייאוש אחד מבכירי האיגוד. זה החל בפארסה של מינוי צביקה שרף ליושב ראש הוועדה המקצועית, שקדם לסיבוב פרסה מהיר שתורץ באי הפקדת מכתב להיות "חייל טוב"; נמשך בוויתור המהיר על 2 מיליון שקלים ממינהלת הליגה - סכום שבאיגוד מנסים היום למצוא לו תחליף, הגיע גם לבוקה ומבולקה באיגוד השופטים ולתבוסה שנחלנו לפינלנד במאבק על הכרטיס החופשי לאליפות העולם.
אבל השיא הוא ההתנהלות סביב נבחרת ישראל - חלון הראווה של האיגוד. אם חלוץ רצה את דיוויד בלאט או פיני גרשון, מדוע לא נעשו כל המהלכים הראויים למינוי שלהם? מדוע רצה למנות את שרף לתפקיד ביודעו שהדבר מסובך משפטית ותקנונית (וחמור אם לא ידע)? למה ארז אדלשטיין היה צריך לעבור "ויה דולורוזה" עד ששרף, בצעד נכון מבחינתו, ויתר על התפקיד? מדוע רצה חלוץ למנות את שרף או מאמן אחר רק לתקופה של חודשיים? האם מאמן נבחרת ישראל הוא עובד קבלן?
בבוקר שאחרי, ראוי שחלוץ ישאל את עצמו בשביל מה הוא צריך את כאב הראש הזה ולהודיע בישיבה הקרובה להנהלת האיגוד ש"מיציתי, פסיק, תודה, נקודה".
