כמו שזה נראה, יהיה הרבה יותר חסכוני לעצור את כל הסלבריטאים שלנו על עבירות מין, ולשחרר את הבודדים שיתברר שאין להם קשר.
כבר כמה שבועות שאין יום שבו לא נעצר שחקן או זמר או קצין משטרה או קצין בצה"ל או פקיד מדינה, או מנהל בית ספר - על עבירת מין. ויש גם משוררים, דוגמנים, כוכבי טלוויזיה, רבנים, עיתונאים ומרצים באוניברסיטאות. נראה שאם יש משהו שמאחד את החברה הישראלית כולה - אלה הן עבירות המין. אינפלציה של הטרדות מילוליות, שליחות ידיים ועד אונס. הכל בשפע. אפשר לחשוב על ייצוא.
אומרים שיהודים מעולם לא היו כאלה. האומנם השתנינו? מה זה אומר עלינו?
אם חל שינוי בעניין הזה במהלך הדורות - ניתן ללמוד עליו ממעשה שקרה לפני שנים בנסיכות ולאכיה, שברומניה. יום אחד הודיע הנסיך אישתוון לקהילה היהודית כי הוא דורש צעירה יהודייה שתבלה עימו לילה בחדר השינה. הקהילה היהודית נרעשה. שיגרו משלחות אל הנסיך, אך ללא הועיל. ישבו זקני היהודים לטכס עצה, ולא עלה בידם. שוב ניסו לדבר על ליבו של הנסיך, אך הלה דרש: הביאו אלי את הנערה, אחרת אהרוג את כל היהודים.
כאשר כלו כל הקיצין, נאספו כל היהודים והפילו גורל. נפל הפור על בתו הצעירה של הרב. בכתה הבת, בכה עימה גם הרב.
"בין השמשות יצאה בת הרב לארמונו של הנסיך. ליד השער נפרדו ממנה הרב והרבנית. השערים ננעלו אחריה ומשרתו של הנסיך אחז בה בגסות והוביל אותה לארמון.
נותרו שם הרב והרבנית, ממתינים עד הבוקר שבתם תחזור. אלא שזמן קצר אחר כך הופיעו בשער הבת והמשרת, שהשליך את הילדה החוצה.
'אמרי לי, מה קרה', שאלה הרבנית.
מילמלה הבת: 'הוא אמר שמריחים ממני את סירחון זיעתו של אבי הרב'.
הניף הרב את כפיו באושר כלפי השמיים ואמר: 'אשרינו שזכינו ובזכות השינה שלי ושל בתי יחד, נעשה לנו נס'".
משתלבים בישראליות
ואם כבר מדברים, לפני כחצי שנה פירסמו כמה עיתונים חרדיים קריאה של "גדולי התורה" (במירכאות) לתלמידי הישיבות ללמוד ברצינות. בזכות הלימוד - הם הבטיחו - תבוטל "גזירת הגיוס". הקריאה הזו פורסמה בעיתונים החרדיים בעמודים הראשונים, כמה פעמים.
הגזירה לא הוסרה.
יש שתי דרכים להסביר את התעלומה הזו: או שהמילה של גדולי התורה לא שווה אגורה שחוקה, ואז גם אין כל ערך לאיסור שלהם לא להתגייס. או שתלמידי הישיבות לא באמת לומדים. ואז, לפי אותם "גדולי תורה" - אין כל מניעה שיתגייסו.
ובכל זאת, בימים הבאים אמורה להיות הפגנה גדולה נגד מה שהם חושבים לרדיפה של השלטון. קוראים לזה "הפגנת המיליון". בכל ישראל אין מיליון חרדים. בהפגנה לא יהיו נשים ותינוקות, ככה שהמספר צונח. אבל זה שנים לא היתה הפגנה אחת שמארגניה לא ניפחו פי כמה את מספר המשתתפים. כן, גם בלוויה של הרב עובדיה לא היה רבע מהמספר שנזרק בתקשורת.
אלא שיש היבט חיובי לעניין הזה: לפחות בהיבט של ניפוח מספר המפגינים - החרדים הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
המפענחים
המשטרה חושפת: החורים בראש מכל הדיבורים על פענוח פשעים - נגרמו מקדיחה.
אי הבנה
פעם בכמה שנים עולה ההצעה להקים איים מלאכותיים בים מול חופי ישראל. מדי פעם אפילו ברצינות. גם השבוע זה עלה. יש היגיון בהצעה הזו: ישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם (כמובן, אם לא מביאים בחשבון את יהודה ושומרון והגולן).
לפני כמה שנים, כאשר העניין נדון ברצינות בהקשר של העברת נתב"ג לאי מלאכותי, הודיעו הפלשתינים שהם מתנגדים לכך נחרצות.
מה זה בכלל העסק של הפלשתינים?
ובכן, כדי ללמוד על גישתם, ואולי גם על גישת הישראלים שיצדדו בהם אוטומטית, כמקובל, ראוי ללכת אל הגששים. ב"קרקר נגד קרקר", במהלך הדיונים על חלוקת הרכוש, דורשת האישה את הכל. גם את התמונה של הבעל עם החבר'ה מהמילואים.
"מה יש לך מהחבר'ה שלי מהמילואים", שואל פולי, הבעל.
ושייקה, בתפקיד האישה, עונה: "תתפלא".
השיעור של הגוזל
היו לי בשבועות האחרונים שעות רבות של שיחות עם ממלאי תפקידים חשובים בציבור החרדי. אין אצלם חרדה מ"גזירת הגיוס", אבל הם מסבירים שחייבים ליישר קו עם המתנגדים, אחרת הם יוכתמו כפשרנים. יש בהם מי שחוששים כי האפשרות לצאת לעבודה תפורר חלקים מהחברה החרדית, אבל באותה עת מבינים כי אין מנוס מכך. הם מבקשים פתיחות גדולה יותר לקבל עובדים חרדים.
ועם זאת, בגלל לחץ חברתי ופוליטיקה פנימית, הם אומרים, כמעט כולם ישתתפו בהפגנה.
כתרומה לאותם חברים, ראוי לקרוא בקפידה את המעשה הבא. זה קרה לפני מאות שנים בטרנסילבניה, כיום רומניה. בכפרים הנידחים מספרות הסבתות את הסיפור עד היום לילדים הקטנים, בגלל מוסר ההשכל, הלקח לחיים, מאותו מעשה.
ובכן, זה קרה לפני מאות שנים ביערות שבהרי טרנסילבניה. היו אלה ימי החורף. הכל היה עטוף שלג ורק צמרות העצים הציצו בעד המעטה הלבן. בתוך קן מתפורר בצמרת אחד מעצי המחט, ישב גוזל בן יומו, בודד וקופא מקור. באינסטינקט הישרדותי הוא החל לנופף בכנפיו הקטנות. גופו התחמם והוא החליט לנסות לעוף.
הגוזל נעמד על שפת הקן, וקפץ.
אלא שהרוח הקפואה הלמה בו. כמה רגעים עוד ניסה לעוף, אבל נפל. מצע השלג עטף אותו והוא החל לקפוא למוות. אט אט עזבה אותו ההכרה.
בדיוק אז עברה שם פרה. היא שוטטה בשלווה בין העצים. שכבות השומן בודדו אותה מהקור העז. ברגע מסוים הוכיחה קיבתה של הפרה שהיא מתפקדת היטב. הפרה נעמדה, ופלטה מהצד האחורי שלה חבילה לא קטנה - בדיוק מעל הגוזל.
הפרה הלכה לדרכה. גופו הקפוא של הגוזל שכבר החל להחזיר את נשמתו לבורא, חש בחום של אותה חבילה שהורידה עליו הפרה. הוא הפשיר, חזר לחיים, והחל לצייץ בקולי קולות.
אבל ממש אז עבר ביער שועל. הוא שמע את הגוזל, פינה את החבילה שהורידה הפרה על הציפור, ניער אותה מהליכלוך - וטרף אותה בביס אחד.
עד כאן הסיפור. יש לו גם מוסר השכל, לקח לחיים. ליתר דיוק, שלושה לקחים:
הלקח הראשון: לא תמיד מי שמוריד עליך את החבילה שלו הוא האויב שלך.
הלקח השני: לא תמיד מי שמוציא אותך מהערימה המצחינה - הוא החבר שלך.
והלקח האחרון: כשעושים לך טובה ומצילים אותך - אל תצייץ, מוטב לסתום את הפה.
לתשומת לבם של מארגני ההפגנה.
ומה דעתכם? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו