תם עידן הביקורת על המנהיג בליכוד

עם פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד הושם דגש על השינוי בצמרת הרשימה לכנסת. מהפכה דורית. הוותיקים ירדו למטה, והצעירים, שמרביתם בני 50 וקצת, כבשו את הצמרת.

זה פרט חשוב אבל לא מרכזי, והוא כולל גם את העובדה שכל אלו שהתברגו בצמרת תומכים בגלוי ברצון לשנות את פני מערכת המשפט והפרקליטות במסגרת הצייתנות ל"קול אדוניו".

העובדה המעניינת יותר היא המהפך של הליכוד ממפלגה מרובת קולות ופתוחה, למפלגה של קול אחד. ממפלגה ליברלית, תוססת, שמעריכה את העומד בראש ועם זאת מסוגלת להתווכח עם המנהיג ולהתנגד לחלק מהחלטותיו, למצב של סגידה למנהיג, התרפסות וקבלה של כל גחמה כאילו היתה אחד מעשרת הדיברות לפחות.

דוד לוי התלונן, ובשלב מסוים גם פרש והקים את מפלגת גשר, כשהאשים ב־1992 שמתייחסים אליו ולאנשיו בזלזול ואמר: "הרי הייתי בפיהם קוף שירד מהעצים"

פעם, זה לא היה כך. גם למייסד ולמנהיג המיתולוגי, מנחם בגין, היו התנגדויות מבית. הידועה שבהן היא פרישתו מן הליכוד של ח"כ שמואל תמיר, שהקים את המרכז החופשי כקריאת תיגר על מנהיגותו של בגין בשל כישלונה של גח"ל בבחירות לכנסת. תמיר ונאמניו פרשו, הקימו את המרכז החופשי וזכו בשני מנדטים. בהמשך חזרו לליכוד כשזה הפך ממפלגת "חרות" ל"ליכוד".

זכורים גם ההתנגדות ליצחק שמיר וליל המיקרופונים ב־1990 בינו לבין אריאל שרון, שקרא תיגר על מנהיגותו כשצעק מעל הבמה, מי בעד מיגור הטרור, שירים את ידו, בעוד אנשיו מכבים את המיקרופון של ראש הממשלה יצחק שמיר, שעמד על הבמה חסר אונים. וזאת בשל תוכניתו המדינית של שמיר, "תוכנית השלבים", שתואמה גם עם יצחק רבין וכללה ארבעה שלבים, ובהם כינון שלום עם מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים וקיום בחירות בשטחים כדי שתהיה נציגות פלשתינית שמולה יתנהלו. תוכנית זו העמידה מולו את "החישוקאים" - דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון, וביחד סיכלו את המהלך בליל המיקרופונים.

דוד לוי לא היסס להשמיע את תלונותיו, ובשלב מסוים גם פרש והקים את מפלגת גשר, כשהאשים ב־1992 שמתייחסים אליו ולאנשיו בזלזול ואמר: "הרי הייתי בפיהם קוף שירד מהעצים".

בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, בשנים 1996-1999, לא היססו שרים לצאת נגד החלטותיו ובלי שיחששו שיבולע להם. אלו היו מהלכים טבעיים במפלגה חיה ושוקקת דעות. כך כאשר חתם נתניהו על הסכם חברון, שבמסגרתו נמסרה העיר לפלשתינים, פרש השר בני בגין מהממשלה במחאה על כך.

באותה שנה, 1997, בפרשה שמכונה "פרשת בר־און חברון", הביא נתניהו לאישור הממשלה את מינויו של רוני בר־און לתפקיד היועמ"ש, והועלו חשדות למינוי לא כשר. שרים, ובהם גם לימור לבנת, דן מרידור ואריאל שרון, ביקרו פומבית ובגלוי את ראש הממשלה. השר בני בגין הצביע נגד. המינוי החזיק יומיים בלבד.

גם ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל לא עברה בשקט, ובכירים בליכוד ביקרו אותה פומבית ובלי, כאמור, שחששו שיינזקו.

לעומת זאת, וזה השינוי המהותי, הליכוד הפך למפלגה של סגידה למנהיג. אם יש ביקורת היא מוזכרת בשקט ובחדרי חדרים, ומי שמעז לחרוג מדף המסרים, חוטף וחזק ונדחק לאחור בפריימריז. הליכוד1 הפך לקול אדוניו והרחק מאוד מהליכוד של פעם.