נלהבתי לקרוא את מאמרו של יוסי ביילין על מהלכיה של מלחמת השפות שהתחוללה בארצנו לפני מאה שנה בדיוק, בשלהי 1913 ובראשית 1914 (גיליון מס' 205, 18.10.2013). רוח עזה נשבה מבין כל השורות בעמוד, איך כפו בדבקותם הארץ־ישראלים החדשים - תלמידים, הורים, מורים ואנשי ציבור - על יהודי גרמניה, בעלי הממון, לקבוע את העברית (ולא את הגרמנית) כשפת הלימוד במוסדות החינוך, והטכניון בראשם.
סקירה מרתקת וידענית - עד שלוש השורות האחרונות. ואז ביילין מחזיר את הרוח הגדולה לבקבוק ומנסה לסתום אותו. הוא מצטער על ניצחון העברית: "המחיר הוא השימוש בשפה שרק אנחנו מבינים אותה, האנגלית המגומגמת משהו של רובנו, והגטו הלשוני, שאותו ניבא חוזה המדינה".
ובכן, תחילה אשר לד"ר הרצל. גם חוזה המדינה, שהיטיב לחזות למרחוק, לא שיער את גודל ההצלחה. ביילין הביא מדברי הרצל ב־1895: "הרי לא נוכל לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית כדי לבקש לקנות בשפה זו כרטיס רכבת? אין דבר כזה". האומנם? יש בארץ שישה מיליון יהודים ומיליון ערבים שיודעים לבקש בעברית כרטיס רכבת. עשינו את מה שהרצל חשב שלא ייתכן.
נזכרתי בכינוס שהיה בקיסריה בשנת 400 לספירה, שעליו מדווח התלמוד הירושלמי. המתכנסים אמרו קריאת שמע ביוונית. גער בהם ר' לוי בר חיתה: "אינכם מתביישים? מילא אתם מדברים יוונית, אבל קריאת שמע, כמה פסוקים מן התורה - לפחות את זה הגידו בעברית!" השיב לו רבי יוסי: "מה אתה רוצה? בשנת 200, כשנחתמה המשנה, קבע העורך, רבי יהודה הנשיא, שאת קריאת שמע מותר לומר בכל לשון". נסתתמה טענתו של ר' לוי בר חיתה (עיבוד לשון למסכת סוטה).
ואני תמה: האם עורך המשנה, שהקפיד לכתוב אותה בעברית גם כשהשפה דעכה - האם באמת רצה שיגידו "קריאת שמע" בכל לשון? לא. אבל הוא חשש שאם יפסוק שקריאת שמע תיאמר רק בעברית, לא יהיו די יהודים לומר אותה.
שהרי שני דורות לפניו הבטיח רבי מאיר הרים וגבעות אם רק נדבר עברית: "כל הדר (מתגורר) בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא" (מדרש ספרי). כל כך נמוכות הדרישות? הרי היום כמעט כולנו עומדים בהן בלי מאמץ. אלא נראה שבימי רבי מאיר, לאחר מרד בר כוכבא, כל כך התרחקו מן העברית, שהיה צורך לפתות אותם לדבר בה.
הסנהדרין של ביבי. בתפילה אנחנו אומרים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו"! ואני אומר: לא מפני חטאינו, אלא מפני חטאיהם. חטאי אבותינו, שהיתה להם "כנסת הגדולה", אך עוד בתקופת בית המקדש השני הם בחרו להיקרא ביוונית – "סנהדרין". הרי בכך דורנו טוב מהם. אצלנו הכנסת היא כנסת, ואיש לא מעלה על הדעת לכנות אותה "פרלמנט".
בימי בית שני ישב רבן גמליאל (שהיה נשיא הסנהדרין בעשרות השנים שלפני אובדן עצמאותנו) עם עמיתיו "הזקנים" בהר הבית והכתיב למזכירו, יוחנן הסופר, איגרות הלכתיות לבני "גלילא עילאה" ולבני "גלילא תחתאה" ולבני "דרומא" (הגליל העליון והתחתון והדרום). המעשה מובא בתוספתא (סנהדרין) בעברית, אך נוסח האיגרות בארמית. דומה הדבר לאפשרות המזעזעת שראש הממשלה נתניהו יעמוד בירושלים עם כתבים וידווח על החלטות הממשלה באנגלית. הייתכן? אבל כך כשלו מנהיגינו בימי בית המקדש השני. וסבו של רבן גמליאל, הלל הזקן, במסכת אבות של המשנה (שלשונה עברית) - אומר פתגם אחד בעברית ופתגם אחד בארמית. והמשנה מציינת כי התקנה היא "אדם חייב לומר בלשון רבו" (עדויות).
הנה עוד דוגמה: שמונה לילות בשנה רוב עם ישראל מדליק נרות חנוכה לכבוד החשמונאים. אבל רגע, מדוע הם נעלמו? משום שבין בניו של מתתיהו היו יהודה (המכבי) ויוחנן. אבל הנינים כבר העדיפו להיקרא יהודה אריסטובולוס ויוחנן הורקנוס. במושגים של כדורסל, "מכבי" נעשתה "פנאתינייקוס".
גם כאשר נזקק עם ישראל למתורגמן בעת קריאת התורה, כאשר ליד "טרופר" (איש טעמי המקרא) ניצב "תורג'מן" (המתרגם) - קבעו חכמינו תקנות שקבעו את בכורת העברית: לא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא; לא יביט המתרגם בספר התורה; והקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו "תרגום כתוב בתורה" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה). כלומר, אלף שנה לפני המצאת הדפוס, לאנשים שניצבו מסביב לא היו ספרי תורה. הם רק הביטו והקשיבו לקורא. ותקנות חכמינו נועדו למנוע מחשבת שווא של הקהל, שאולי התרגום מופיע בתורה ליד גוף הפסוקים. שיהיה ברור שהעברית היא העיקר.
הרצל חולל את הפלא של התנועה הציונית המדינית. אבל פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון, יסוד המעלה, נס ציונה, גדרה, ועוד – קדמו לו בחידוש החיבור לאדמת המולדת.
טלנובלה בשפת הקודש. גם בתחום העברית לא הכיר הרצל אפילו את המצב בימיו. שהרי תחיית העברית כבר היתה בעיצומה: אברהם מאפו כתב ב־1853 בווילנה את "אהבת ציון" - סיפור אהבה נפתל ומרתק - 44 שנים לפני הקונגרס הראשון - כולל תיאורים מרהיבים של נופי ארץ ישראל, והכל בעברית עשירה. והספר זכה לשלוש מהדורות נוספות עד 1873. עברית חיה ותוססת שני דורות לפני הרצל.
ובשעה שהרצל דיבר גרמנית בקונגרס בבאזל (1897), כתב שאול טשרניחובסקי באודסה שיר ערש עברי נפלא ("ניטשו צללים"), ובו אומרת האם לילד בעברית:
עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן
שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים...
לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה
גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים.
וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי דֶגֶל
אַל תִּמְעֲלָה מָעַל -
אֶל כְּלֵי זֵינְךָ בַּגִּבּוֹרִים
כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!
יש עוד ראיות רבות לכך שהעברית היא תנאי מרכזי לאחיזתנו בארץ. לעצם הקיום הלאומי שלנו כעם חופשי בארצנו.
מבט לתולדות עם ישראל מצביע על תופעה מרכזית: היינו על אדמתנו, בית המקדש עמד על תילו, עזבנו את העברית, אחר כך איבדנו את העצמאות. חלפו 1,700 שנה. חזרנו לעברית, אחר כך לעצמאות. העברית היא טעם החיים שלנו. ומי שוויתר עליה, קיבל פרס נובל כאזרח ארה"ב.
ד"ר אבשלום קור הוא יועץ הלשון של גלי צה"לטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו