"קשה להתחרות עם חרדת שווייץ"

לא מעט גבות הורמו אצלנו כאשר נודע בראשית השבוע שעבר, כי במשאל עם שנערך בשווייץ, הצביעו 73 אחוזים נגד ביטול שירות החובה במדינה. שירות חובה בשווייץ? וכל כך הרבה מתנגדים לביטולו?

פעמים רבות הסבירו לי ידידיי מימין, שלישראל אסור לקחת סיכונים הכרוכים בפשרות אשר יאפשרו שלום, מפני ש"כאן לא שווייץ". כוונתם היתה ששווייץ היא מדינה היושבת תחת גפנה ותחת תאנתה, מוקפת שכנים ידידותיים, ללא סיכונים ביטחוניים, והיא יכולה לקבל עליה ויתורים - אם תתבקש לכך - משום שאין בכך כדי לסכן את קיומה או את נוחותה.

כששוחחתי על כך לאחרונה עם ידיד שוויצרי שלי, ד"ר פסקאל דה קרוסאז, הוא פרץ בצחוק. "קשה מאוד להתחרות עם חרדת שווייץ", הסביר את תגובתו, "מי שאינו מכיר את ההיסטוריה, אינו יכול להבין", וכדי להוכיח זאת הציע לי לבקר איתו ב"פורט דה פרה־ג'ירו" שבמערב שווייץ. 

שווייץ נוסדה ב־1291 מתוך חרדה. שלושת הקנטונים - אורי, שווייץ ואונטרוולדן - הקימו קונפדרציה עם צבא משותף כדי לנסות למנוע את השתלטות בית המלוכה ההבסבורגי על שטחיהם. ב־1315 התרחש קרב מורגרטן, שבו הצליחה הקונפדרציה לבלום את הצבא האוסטרי, החזק ממנה: דוד מול גוליית, מעטים מול רבים. להוציא חמש שנים, שבהן היתה הקונפדרציה בשלטון צרפתי, הצליחה שווייץ לשמור על עצמאותה, אך תמיד חששה משכנותיה: גרמניה, צרפת, איטליה ואוסטריה.

בקונגרס וינה, ב־1815, נתקבע עקרון הנייטרליות המיוחד לשווייץ, אך הוא לווה בהתניה: על המדינה הנייטרלית להבטיח את קיומו של צבא חזק, כדי למנוע פלישות לתחומה. בשום שלב לא דובר על נייטרליות מפורזת. שווייץ נתבקשה להגן על עצמה, ועשתה זאת באדיקות, עם טיפוח צבאה ועם התחמשות מתמדת. העולם העריך זאת, והקים בה את הארגונים הבינלאומיים הראשונים: הצלב האדום הבינלאומי, שהוקם לפני 150 שנה, חבר הלאומים, שהוקם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ורבים אחרים.

אלא שוועידת מינכן, שאישרה את סיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה לגרמניה, גרמה לשוויצרים לחשוש כי אדולף היטלר עלול לשבור את הכלים גם מולם ולהפר את הנייטרליות השוויצרית. הם לא לקחו סיכונים. בתוך כשנתיים הוקם מערך של רבבות ביצורים לאורך הגבולות, ולאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים שונתה המדיניות, ונבנו ביצורים מול האלפים במטרה להמטיר כמות אדירה של אש על המעברים בין הרי האלפים, שבהם יכולים היו טנקים לפרוץ. 

הוחלט גם לאכלס במקלטי ענק את רוב האוכלוסייה השוויצרית, כיוון שהם לא סמכו על כך שההרים המושלגים ירתיעו את האויב, ומול כל מעבר אפשרי הקימו מבצרים עם ארטילריה ומכונות ירייה, שאמורות היו לבלום בשעת הצורך את הצבאי הגרמני. כל זאת נעשה בזמן קצר ובהוצאה כספית שקשה להעלותה על הדעת.

עמוק באדמה

בשווייץ הוקם "משרד ההגנה הרוחנית". המשרד, שעסק בהסברה, הטיל על פליט יהודי־קומוניסט־אוסטרי בשם לאופולד לינדברג, ליצור סרט על עם קטן המסוגל להתגבר בכוחות עצמו על אויבים הקמים עליו. מייד עם יציאתו לאקרנים הסרט הפך לפופולרי ביותר, ועורר את הלאומיות השוויצרית. 

בעקבותיו עלתה הדרישה להקים בונקרים עבור כל האוכלוסייה, מתוך נכונות לסוג של מצדה. הגנרל גיזאן, שעמד בראש הצבא, תיכנן את הסתרת אזרחי שווייץ בבונקרים שנבנו על הגבולות. הממשלה לא היתה משוכנעת כי זה צריך להיות המאמץ העיקרי, ובראשית יולי 1940 נאם הגנרל נאום בפני הצבא על הצורך להיערך לעמידה איתנה מול האויבים. קבוצה של קצינים ביקרה את פייסנותה של הממשלה, ונערכה להפיכה במקרה שלא תהיה הסכמה בנוגע לתוכנית הסתרת האוכלוסייה. הממשלה נכנעה.

פורט דה פרה־ג'ירו נמצא לא הרחק מז'נבה. הוא נמצא בלב הר, ונראה מרחוק כבית איכרים. רק כשמתקרבים לפתחו מתברר שזו תפאורה בלבד: החלונות, הדלתות והתריסים מצוירים. התותחים ומכונות הירייה מוסווים היטב במדרון ההר. דלת כבדה נפתחת לתוך המבצר שהפך מוזיאון: המעלית מורידה אותך לעומק של 30 מטרים ולקור של  שמונה מעלות. במעבה ההר מתגלים פרוזדורים ארוכים, בית חולים, מגורי חיילים וקצינים, חדר אוכל ומטבח גדול. הסיור בבונקר הגדול הזה, שסיפורו מומחש באמצעות בובות המייצגות את בעלי התפקידים השונים, אורך שעה וחצי לפחות, ועדיין אין מגיעים לכל האולמות והחדרים. 

אף אחד מרבבות הבונקרים לא שימש את השוויצרים. ירייה לא נורתה. פורט דה פרה־ג'ירו הפך לתצוגה מתמדת, והאחרים אינם משמשים אפילו מוזיאונים. עם זאת, זה לא מנע מן השוויצרים לבנות מערך ענק של מקלטים אטומיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. חוץ מאלבניה (ובמידה מסוימת גם שבדיה), שום מדינה לא עשתה זאת כמפעל לאומי במטרה להגן על כל אזרחי המדינה. 

ממשלת שווייץ חששה שדווקא הארץ הקטנה הזו תהיה מטרה למעצמות, ובשנות ה־50 החלה במבצע הנדסי גדול שהסתיים רק בסוף שנות ה־80. עד היום תקף החוק המחייב כל שתי דירות להקים מקלט אטומי.

ביטחון ללא סכנה

אבל החרדה השוויצרית לא נעלמה. לצבא שווייץ מספר רב יותר של חיילים מאשר לצבאות שבדיה, בלגיה, אוסטריה, נורבגיה ופינלנד גם יחד! שווייץ היא אחת הדמוקרטיות היחידות שיש בה שירות חובה בצבא. מדובר בשירות של 260 יום, שמחויבים בו גברים בלבד (נשים רשאיות להתנדב), מגיל 19, והוא כולל שירות של 18 שבועות רצופים. 

לאחר מכן מגיע שירות מילואים, שמתפרס על פני עשר שנים, שבהן נקרא כל מילואימניק לשירות שבע פעמים. כל חייל נוטל עימו לביתו את רובהו, כדי שיהיה מוכן, אם חלילה יקרה משהו בלתי צפוי. את שיטת מערך המילואים השוויצרית אימצה ישראל עם הקמת המדינה.

כל מדינה וחרדותיה. מסין הגדולה ועד שווייץ הקטנה. שווייץ אינה דוגמה למדינה שיכולה "לשחק בביטחון שלה", משום שאין לה חששות ביטחוניים. היא רק מוכיחה שגם כאשר אתה מוקף במדינות שעימן יש לך שלום, אינך יכול לוותר על אמצעי הביטחון שלך. מצד שני - אסור לחרדות למנוע אותך מלהדק את יחסי השלום. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו