אירועי השבועיים האחרונים הנוגעים להפעלת הנשק הכימי בסוריה על ידי הנשיא בשאר אסד, ובייחוד נאומו של הנשיא האמריקני ברק אובאמה לפני כשבוע, מאיימים למוטט את הטענה האסטרטגית האמריקנית, שלפיה על ישראל להימנע מלתקוף את איראן משום שעליה לסמוך על ארה"ב.
טענה אמריקנית מרכזית בנוגע לצורך שישראל לא תפעל לבדה קשורה במוטיב הזמן: ארה"ב טוענת שיש לה מידע מודיעיני טוב בכל הקשור לתוכנית הגרעין האיראנית, ואם איראן תבצע את ה"פריצה" בכיוון פיתוח נשק גרעיני (breakout) - יהיה לאמריקנים הזמן הדרוש כדי לפעול צבאית. אך ההתפתחויות האחרונות הטילו צל כבד על טענה זו. ארה"ב, ובראשה אובאמה, מבקשת לגייס קואליציה רחבה עם מדינות אחרות, ובכך נאלצת לתת למערכות הפוליטיות שלהן את זמן הפעולה הדרוש. חלק ממערכות פוליטיות אלה מבקש "הוכחות" נוספות למידע המודיעיני, כאילו מדובר בבית משפט ולא במודיעין צבאי.
במקרים רבים בעתיד לא תהיה האפשרות לספק מידע מודיעיני שישכנע את הפרלמנט הבריטי או את הפרלמנט הצרפתי, שכן מדובר במידע בעל מאפייני ביון ולא מאפייני דיני ראיות. האם לוח הזמנים הצבאי במקרה של פריצה איראנית לגרעין יעוכב עד שיושבי הספסלים האחוריים של בית הנבחרים הבריטי ישתכנעו בראיות? במקרה של אסד, הוא עוד איפשר לפקחים בינלאומיים להגיע למקום, אך מה יהיה אם איראן לא תאפשר נגישות בינלאומית למקום שבו מתרחשת הפריצה לנשק? האם בלי פקחים אין שכנוע בצורך בתקיפה?
אירועי הימים האחרונים מטילים ספק גם ביכולתה של ארה"ב עצמה לפעול בלוחות זמנים מהירים. הנשיא לקח את הזמן עד שהחליט, לכאורה, על תקיפה, ואז ב־31 באוגוסט, בשבת שעברה, הטיל את הפצצה (הפוליטית) של ההתייעצות המוקדמת עם הקונגרס ושל הצורך בקיום דיון ציבורי מקדים. אך כל אחד ואחד מנימוקיו מדוע לעשות כן תקף שבעתיים במקרה האיראני. במקרה האיראני, הסיכונים והמחירים האפשריים גבוהים הרבה יותר מהמקרה הסורי ופוטנציאל ההסתבכות רב יותר, אז דווקא במקרה האיראני הוא לא יבקש את אישור הקונגרס?
טיעון שני של ארה"ב ושל מצדדי התיאום הבינלאומי הוא שבעיית הגרעין האיראני אינה בעיה ישראלית אלא בעיה של ארה"ב ושל הקהילה הבינלאומית. בימים האחרונים למדנו כיצד שתי אלה מתמסמסות. חרף רצונו של ראש הממשלה הבריטי דיוויד קמרון, הפרלמנט לא אישר את הצטרפות בריטניה לתקיפה בסוריה. וכך הלכה והצטמצמה רשימת החברות לקואליציה האמריקנית עד שהן מונות כיום, אולי, שתי שותפות סמליות בלבד.
חמורה הרבה יותר היא בריחתו של נשיא ארה"ב מאחריות ומהקו האדום שהוא עצמו הציב. מה שהנשיא אמר למעשה ב־31 באוגוסט הוא כי הוא בעד תקיפה אך ההחלטה והאחריות עוברות לזירה הציבורית־פוליטית, בהבהירו שאינו מסוגל להבטיח את התוצאה של הדיון הציבורי־פוליטי. הנשיא, אם כן, אינו רואה עצמו עוד כמנהיג העולם החופשי אלא כפקיד המנסח הצעות מדיניות. אמירתו המפורסמת של הנשיא טרומן, שלפיה האחריות נעצרת אצלו (The buck stops here), מתמסמסת לנגד עינינו.
מציאות זו שומטת את הקרקע גם מתחת לאפקטיביות המשא ומתן הדיפלומטי. כדי שיהיה תוכן למשא ומתן עם איראן על תוכנית הגרעין, יש צורך באיום צבאי אמין. אך כיום מתברר שדווקא לארה"ב אין חלופה למשא ומתן הדיפלומטי, מה שמרוקן את המו"מ מתוכן.
שני גורמים צריכים להסיק את המסקנות המתבקשות מההתפתחויות האחרונות: האיראנים, מן הסתם, יחלו לפתח תרחישי פריצה לנשק גרעיני. הם ילמדו כיצד להגיע לנשק בלי לספק "ראיות", תוך כדי סיבוך פוליטי בינלאומי ובשעה ששעון הפריצה לנשק גרעיני מהיר יותר משעון המערכת הפוליטית. וראש הממשלה נתניהו צריך להסיק את שהוא אמור לדעת ממילא - ישראל ניצבת לבדה מול הגרעין האיראני.
הכותב הוא ראש מדור סוריה במודיעין חיל האוויר לשעברטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו