המציאות משתנה, חוק הנישואים לא

לפני 60 שנה בדיוק עבר בכנסת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים) תש"ג 1953, שקבע כי רק בתי הדין הרבניים ידונו בנושאי אישות של יהודים בישראל. סמכויות בתי הדין הורחבו, הדיינים שוחררו מכפיפות לחוקי המדינה ולסדרי השלטון והמשפט שלה, ונקבע מפורשות כי "הנישואים והגירושים של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה". אין חוק כזה בשום מדינה דמוקרטית בעולם, וכשמדברים על פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית, זה הוותיק והבולט בהם.

כשקיבלו הבריטים את המנדט על ארץ ישראל, ב־1920, נועצו ברוב הערבי ובמיעוט היהודי אם להמשיך את שיטת העדות הדתיות שהתקיימה בשנות השלטון העות'מאני, ואשר במסגרתה כובדה האוטונומיה הדתית של הקהילות השונות, ומנהיגיהן הדתיים ייצגו אותן בפני השלטונות. הערבים תמכו בכך, היהודים העדיפו כי חוקים אזרחיים יחייבו אותם, והבריטים אימצו את עמדת הרוב.

היישוב היהודי הקים באותה שנה את "כנסת ישראל" - רישום היהודים שחיו אז בארץ ואשר היו בעלי זכות בחירה לפרלמנט של אז (אסיפת הנבחרים), שהזרוע המבצעת שלו היתה "הוועד הלאומי". שבע שנים אחר כך הכירו הבריטים בהתארגנות זו, ואילו החרדים, שבתחילה הצטרפו, החליטו להתנתק, וכך גם הקומוניסטים. 

כדי להתנתק היה צורך להודיע על כך לשלטונות המנדט הבריטי. כל מי שהיו חלק מ"כנסת ישראל" שילמו לה מסים והסכימו לציית למערכות שהקימה, כולל הרבנות הראשית ששלטה בתחום הנישואים והגירושים. מי שלא היו חברים במסגרת זו, היו יכולים להינשא בנישואים אזרחיים ולקבל את הכרת שלטונות המנדט.

המדינה לא מיהרה לחוקק חוק נישואים וגירושים חדש, וכמו בכל התחומים האחרים שבהם לא נחקקו חוקים חדשים, אומצו הפקודות המנדטוריות (והעות'מאניות), שחלקן מלוות אותנו עד היום - עד שהתרחש סיפורם של אהרן כהן ובלה בוסליק, אשר שינה את המצב.

מדובר בשני גרושים שעלו ארצה לאחר קום המדינה, ואשר ביקשו, ב־1949, להינשא. הם פנו למשרדי הרבנות וביקשו לערוך חופה כדת משה וישראל. הרבנות סירבה בטענה כי מדובר בנישואי כהן וגרושה, האסורים על פי ההלכה. כהן עירער על כך בפני בית הדין הרבני וטען כי אינו מזרע אהרן הכהן, וכי שמו אינו מעיד על השתייכותו לכהנים. בית הדין דחה את טענתו וקבע כי הוא "ספק כהן".

השניים חיו כזוג נשוי אך לא ויתרו על החלום להתחתן, עד שמישהו הציע להם לנצל את העובדה שאין הם רשומים ב"כנסת ישראל" (פשוט משום שלאחר קום המדינה כבר לא נעשה רישום כזה, ו"כנסת ישראל" בוטלה), ולכן אין מניעה שינצלו את הפרצה בפקודה המנדטורית ויינשאו בנישואים אזרחיים, שהמדינה תצטרך להכיר בהם.

הצד הפוליטי

השניים פנו לעו"ד דוד גנור, ששמח לחתנם במשרדו. לפני כן פירסם, בשני עיתונים, מודעות על כוונתו לחתן את הזוג וביקש כי כל מי שסבור שאחד מבני הזוג אינו כשיר למשנהו, יפנה אל מזכירתו, חיה טומשין, ויודיע על כך לפני הטקס, שנועד להתקיים ב־16 בדצמבר 1952. איש לא פנה. 

ביום המיועד הופיע הזוג במשרדו של עורך הדין התל־אביבי בלוויית שני עדים - האדון פישר והאדון הירש. אורחים פחות קרואים היו שני סמלי המשטרה מענף החקירות של מטה מחוז תל אביב, כץ ופכטר, שבאו כדי לבחון את האירוע הבלתי שגרתי הזה. בדיעבד, הם הוגדרו על ידי בית המשפט כ"עדים מקריים". כהן קידש את כלתו בטבעת ושני בני הזוג, וכן העדים, חתמו על הסכם כספי בין הנשואים הטריים.

ימים מעטים אחר כך פנה אהרן כהן למשרד רישום התושבים בתל אביב וביקש לשנות את מעמדו בתעודת הזהות. המשרד סירב לכך בטענה כי הנישואים היו בלתי חוקיים. עורך הדין שהשיא את בני הזוג, ייצג אותם בערעור לבית המשפט המחוזי בשל סירובו של המשרד לרישום התושבים. 

הטענה היתה, בין השאר, כי אי ההכרה בנישואיהם מביכה אותם מבחינה חברתית ומונעת מהם הקלות במס וטובות הנאה אחרות הניתנות, על פי חוק, לזוגות נשואים בלבד. הערעור הוגש, ופסק הדין ניתן עשרה חודשים לאחר מכן, אבל בינתיים נזדעקה המערכת הפוליטית.

המפד"ל, שהיתה חברה בקואליציה של מפא"י, באה אל ראש הממשלה החדש, משה שרת, ואמרה כי תעזוב את הקואליציה אם יסתבר שאפשר להינשא בישראל, שלא באמצעות הרבנות, ושרת לא היה יכול להתמודד עם איום שכזה. הוא עצמו נאלץ להביא את החוק החדש לכנסת, ודבריו לא הסתירו את העובדה שנאנס לעשות זאת: "אריכות ימיו של החוק תלויה בסיגול נוהג ביצועו למושגי שוויון, כבוד האדם וזכויותיו, השוררים בחברה המתוקנת של זמננו... ישנם מושגים בחברה של זמננו שעליהם יתנפץ כל ניסיון להשליט ולקיים בתוכנו, גם להבא, סדרי חיים אשר אבד עליהם הכלח". אבל הוא לא צדק. אריכות חייו של החוק אינה מושפעת כלל מאי התאמתו למציאות המשתנה.

חד־פעמי

המערכת המשפטית המשיכה לטפל בנושא, בצל המהלך החקיקתי המהיר והנחרץ. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שניתן כחודש לאחר שעבר החוק, נדחתה בקשת הזוג להורות על הכרה בקידושיו, הן מחוסר סמכות והן מסיבות מהותיות. הזוג עירער בפני בית המשפט העליון. בראש ההרכב ישב השופט משה זילברג, שייצג את עמדת הרוב וקבע כי "ביום 16.12.52, בתל אביב, קידש המערער, אהרן כהן, את המערערת, בלה בוסליק, בקידושי כסף, וכי מכוח קידושין אלה יש לראותם כבעל ואשתו, החל מן התאריך הנ"ל".

זה היה ניצחון לבני הזוג כהן. משרד הפנים נאלץ לרשום אותם כנשואים, אבל זו היתה הפעם היחידה והאחרונה שבה הוכרו נישואים אזרחיים במדינת ישראל. החוק מנע כל אפשרות שכזו. בפסק דינו כתב השופט זילברג: "אנשים בעלי השקפה דתית, יישמרו ממילא מלעבור על איסורי הדת ולא ינהגו כפי שנהגו הצדדים דנן. ואולם, מי שאינו דתי אין לו בארצנו אפשרות לבוא בברית הנישואים על ידי טקס אזרחי בפיקוחם של שלטונות המדינה. אין, לדעתי, דרך טובה יותר למניעת הישנותם של מקרים כגון זה שאירע כאן, מאשר חקיקת חוק נישואים אזרחי אשר יאפשר לאלה שלא יבחרו בטקס דתי, לערוך טקס נישואים אזרחי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו