לגופו של עניין, ההחלטה על שחרור אסירים, אסירים ישראלים ואסירים עם דם על הידיים, היא החלטה רעה - ומוטב היה שלא היתה באה לעולם. כל איש מבין זאת והדברים אינם זקוקים להסבר. מה שאי אפשר לעשות הוא לנתק את ההחלטה מההקשר הכללי שבו היא התקבלה. בהקשר הזה, היא אמנם כואבת אך מוצדקת.
ישראל עלתה אתמול על מסלול המשא ומתן בינה לבין הפלשתינים. זהו רגע רב משמעות, שעשוי להפיק בקצהו הסדר בין ישראל לבין הפלשתינים. אנחנו רוצים את ההסדר הזה. אנחנו זקוקים לו. הסדר כזה, והוא בלבד, יבטיח כי מדינת ישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי, ולא מדינה דו־לאומית שבה ימשיכו להכות איש את רעהו עד קץ הימים.
בנימין נתניהו עשה אתמול מעשה אמיץ. אחדים מקודמיו פעלו כמוהו, אחרים לא. הוא יכול להסתכל על תמונתו של מנחם בגין, ללא ספק המנהיג ההיסטורי החשוב ביותר (לצד ז'בוטינסקי) של המחנה הרוויזיוניסטי, של גח"ל ושל הליכוד. היה זה מנחם בגין שהסכים לנסיגה מסיני עד הסנטימטר האחרון. היה זה מנחם בגין שהכיר ראשון בזכויות הלאומיות של הפלשתינים. בנימין נתניהו מבין את מה שאחדים מחבריו לממשלה, וככל הנראה רבים מחבריו למפלגה, אינם מבינים: שברגע הזה, זוהי הדרך היחידה הפתוחה בפניו. כמי שהעמיד את ביטחון ישראל בראש מעייניו, וכך הוא אומר שוב ושוב, הרי החלטה זו - אף שלכאורה יש בה פגיעה בביטחון - מוסיפה נדבך לביטחונה של ישראל ולמעמדה הבינלאומי.
מפלגת העבודה, שאני חבר בה, וסיעתה בכנסת חלוקות עמוקות עם נתניהו. היום נפתח במאבק קשה נגדו בנושא התקציב, ונצביע שוב ושוב נגד ההחלטות הכלכליות שמדרדרות את החברה הישראלית. אולם כשנגיע לגשר, יחכו לנתניהו ידיהם של 15 חברי סיעת העבודה בכנסת אשר יתמכו בו, ויסייעו לו כדי לחצותו בשלום ובביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו