הרבה מסעות היו לי ב־30 השנים האחרונות, בכל היבשות. המשותף לאפריקני, לאסיאתי, לאמריקני ולאירופאי הוא האושר הגדול בלהיות הורה לילדים, ומדובר באחת הזכויות הנפלאות שניתנה לנו: להביא ילד לעולם ואז לגדל, לטפל, לחנך, לדאוג, לשמור, להגן - ובעיקר להקריב, מתוך רצון. נכון, המאוריטני לא יכול להעניק את אותן תענוגות החיים כמו האמריקני, אבל שניהם יכולים להעניק את החשוב מכל - החיים עצמם.
הקיץ נחתה עלינו מכת מדינה חדשה - תינוקות נשכחים במושב האחורי של הרכב. אין הורה שלא מתייסר לנוכח הידיעות הללו ורבים מאיתנו מתקשים אפילו לצפות בדיווח החדשותי בטלוויזיה. אל מול סיפור שכזה - הכל, אבל הכל, מתגמד.
אלא שמהר מאוד אנחנו שוכחים את האסון וממשיכים הלאה במירוץ המטורף בחיינו המודרניים. אני מניח שלכל אחד מאותם אבות אומללים היו הסיפור שלו, הסיבה שלו, הסביבה שלו והחיים שלו - אבל כולם היו חלק מאותו עולם תובעני שבנינו, שבו היטשטש אצלנו, לא תמיד מרצון, ההבדל בין עיקר לטפל.
שר האוצר יאיר לפיד שאל "איפה הכסף?", אבל לא זאת השאלה. כסף תמיד מוצאים, ועובדה שהמשכורת אף פעם לא מספיקה לנו, גם אחרי העלאה בשכר. השאלה צריכה להיות "איפה הזמן?". כיצד ייתכן שבעולם שלנו זמן פנוי הופך למותרות, ולכן אנחנו עושים 70 דברים בד בבד, גם עם הילדים באוטו. הרי אף אחד בעולם הקרוב אלינו לא גווע ברעב, אבל התרגלנו לחגורת שומן שנקראת מותרות, שאותה אנחנו מקפידים לשמר במעגל מטורף. האמצעים הטכנולוגיים, דוגמת הסמארטפון, הופכים אותנו מעובדים חרוצים לאבות טיפשים, ואנחנו שוכחים את העיקר. שלא תבינו אותי לא נכון: עבודה היא ברכה ולא לחינם ה"אמן" העוצמתי ביותר בבית הכנסת הוא זה שנאמר אחרי הברכה לפרנסה. אלא שיש סדרי עדיפויות בחיים, ובראשם החיים עצמם. עובדים למען הילדים, לא על חשבונם.
אף אחד לא מבטיח לנו כי שרשרת האסונות הטרגית הסתיימה. התופעה קיימת גם בעולם. המומחים מציעים סידרה של הצעות טכניות לרוב כיצד למנוע את האסון הבא וגם זה מוכיח עד כמה משהו רקוב בממלכת האבות.
בואו נזכור שוב מה התגובה הראשונה שלנו כשאנחנו שומעים על אסון חדש: "לעזאזל, שום דבר לא יותר חשוב מילד". לכן אולי כדאי לאמץ את הרעיון גם כשאנו זוכרים היטב שיש לנו תינוק במושב האחורי. באותו רגע, בואו נשכח דווקא את כל הדברים האחרים. גם המכשיר הסלולרי יכול לצאת לכמה שעות לחופש, והעבודה - עד כמה שזה יישמע מופרך - יכולה לחכות.
כאמור, גם בעולם אבות שוכחים תינוקות ברכב, אבל אותי מעניינת ישראל. לא יקרה שום דבר אם נוריד הילוך בקצב, בהתנהלות. הילדים ייצאו נשכרים, גם המשפחה, וגם אנחנו. ובינינו - גם בעבודה ייצאו נשכרים. גם אם משקיעים פחות זמן בעבודה, זה לא אומר שהיא תהיה איכותית פחות.
הזכות שבחובה לשמור על הילדים מחייבת אותנו לעשות הכל כדי לקיים תפקיד זה, גם אם זה אומר לצאת לרגע מהתבנית המקובלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו