מוטב מאוחר: ביידן חושש למורשתו - ונזכר להזהיר את פוטין

למרות שהמתיחות הגואה לאורך הגבול שבין רוסיה לבין אוקראינה התפוגגה מעט במהלך 48 השעות האחרונות בעקבות "צפירת ההרגעה" שהשמיע הנשיא פוטין אודות שאיפתו להימנע ממלחמה ולמצות את האפיק הדיפלומטי (ובעקבות הדיווחים על תחילתה של נסיגה חלקית של הכוח הרוסי), מוקדם עדיין לבשר על סיומו של המשבר.

אמנם, גם אם דרך יישובו של המשבר אפופה עדיין בערפל של אי וודאות, ניתן להסיק מסקנות ראשונות באשר למקורותיו של העימות.
בניגוד למוסכמה הרווחת, שורשיו של הסכסוך הנוכחי אינם מעוגנים בעיקרם בהקשר האוקראיני הצר (שכן ממילא לא הייתה שום כוונה מצד המערב לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו בעתיד הקרוב או להרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי עימה) אלא בקריאת תיגר רוסית על עצם מהותו ואופיו של הסדר האירופי, שהתגבש לאחר קריסתה של האימפריה הקומוניסטית ב-1991. זאת, תוך ניצול חולשתו של ההגמון האמריקני, המאותת שוב ושוב על כוונתו להתנתק ממוקדי חיכוך ומלחמה.

על רקע זה, ריסוק ריבונותו של המשטר הפרו מערבי באוקראינה ניתפס כאמצעי עבור הקרמלין כדי להלך אימים על שחקנים נוספים באזור, ובראשן המדינות הבלטיות ופולין (שכבר הצטרפו אמנם לנאט"ו) לבל ירחיבו ויעמיקו עוד יותר את קשריהן הביטחוניים והכלכליים עם "מעצמות המערב", וכך לנתב אותן אל מסלול מדיני ניטרלי ומבוקר, ברוח התנהלותה הזהירה של פינלנד החל מ-1945.

אולם בניגוד למהלך הכוחני שיזם הקרמלין בהצלחה בשנת 2014, כאשר ניצל עד תום את רפיסותו של הנשיא אובמה כדי לספח את חצי האי קרים ולהתחיל בתהליך הזליגה אל תוך שטחי מזרח אוקראינה, שונים הם פני הדברים במשבר המתחולל כעת. שכן, חרף "האור הירוק" שהעניק הבית הלבן במשתמע, בראשיתו של המשבר, לפעולה צבאית רוסית מוגבלת, הלך הקו האמריקני והחריף ככל שהמשבר הסלים, ואיים לגרוף את אירופה כולה למערבולת אלימה. זאת לאחר שלתודעתו של הנשיא האמריקני החלה לחלחל ההכרה, שמופע נוסף של התבטלות ורפיסות מצדו ברוח נסיגתו המבוהלת מאפגניסטן וויתוריו החד צדדיים והמוקדמים לאיראן בשיחות וינה, יסתום את הגולל לא רק על מעמדו ההגמוני של העיט האמריקני ויערער את מאזן העוצמה באירופה, אלא גם יטיל צל כבד על עידן נשיאותו ומורשתו של ביידן במשרד הסגלגל.

לאור הכרה זו, התאפיינו הימים האחרונים לא רק ברטוריקה לוחמנית יותר מצדו של הנשיא, אלא גם, ובעיקר, בפעילות אמריקנית נמרצת מול גרמניה, השותפה האירופאית המרכזית, שבידיה נמצא המפתח לשינוי מאזן הרווח וההפסד הצפוי בראייתו של נשיא רוסיה. המדובר בצינור הגז נורדסטרום 2, שהנחתו במעמקי הים הבלטי בנתיב המוביל בין רוסיה לגרמניה כבר הושלמה, אך שהפעלתו מחייבת עדיין תהליך רגולציה מורכב, שטרם הושלם.

לית מאן דפליג שהמדובר במקור רווח עתידי עתיר חשיבות עבור משטר פוטין ועבור כלכלתו הרעועה, שהועמד לפתע בסימן שאלה לנוכח נכונותו של קנצלר גרמניה שולץ, למרות הסתייגותו הראשונית, להצטרף למאבק הבלימה באמצעות יצירת זיקה ישירה ומפורשת בין פלישה לפולין לבין הקפאת המיזם כולו. מנוף עוצמתי זה, הוא שהפך, אפוא, לשובר השוויון – לפחות עד כה – במערכה כולה, והוא שהביא את שליט הקרמלין לחשב את מסלול פעולתו מחדש ולהעריך שנית את מאזן הסיכונים הגלומים בפעולה צבאית רחבת היקף באוקראינה לנוכח ציר ההרתעה המערבי שהתגבש סוף סוף בהנהגתה של ארה"ב.

אם אכן יחליט הקרמלין לגנוז – או לפחות לדחות לפי שעה – את תכניותיו הצבאיות (בתמורה, כמובן, להבטחה אמריקנית להימנע מצירופה של אוקראינה לנאט"ו בעתיד הקרוב ומהרחבת מעורבותה האסטרטגית בזירה כולה), אזי יהיה בכך סימן מעיד מובהק על כך שהשמועות על מותה המוקדם של ההגמוניה האמריקנית היו, אחרי ככלות הכל, מוקדמות מדי.