לא טראמפ פילג את אמריקה

אחת הנטיות הרווחות והמושרשות ביותר בהערכת התנהלותם שלבוחרים בקלפי, היא להתרשם מנתוני מאקרו דוגמת שיעורי ההצבעה שנראים חריגים בהיקפם.

ואכן, כאשר האומה האמריקנית מגלה רמת מעורבות והשתתפות פוליטית כה גבוהה בתהליך הבחירה, המסקנה המיידית היא, לכאורה, שזה ישרת באופן אוטומטי את המפלגה הדמוקרטית. זאת משום שהיקפה ושוליה רחבים הרבה יותר מאשר אלה של יריבתה הרפובליקנית, ומשום שחבריה ואוהדיה אכן הצביעו בהמוניהם לג'ו ביידן בהצבעה המוקדמת.

ואולם, הגם שסיכוייו של הטוען לכתר לזכות במרוץ עדיפים על פני אלה של היושב במשרד הסגלגל, אין מקום להתבשם ולהסתנוור משיעורי ההצבעה הכוללים, גם אם הם ישברו את השיא המיתולוגי של קמפיין 1960.

מה שחשוב עוד יותר - וזאת יהיה ניתן לבדוק רק עם שוך הקרבות ולאחרסיום ההצבעה- זהו פילוח המצביעים לפי קבוצות וסקטורים ספציפיים, שחשיבותם האסטרטגית היא קריטית.

כך, למשל, מצביעים הסקרים על תמיכה רחבה בביידן מצידם של מצביעים צעירים עד גיל 29. ואולם, במערכת הבחירות האחרונה של 2016, שיעור ההצבעה בקרב מגזר זה היה נמוך במיוחד, כך שלא הטביע חותמו על ההכרעה. גם היום לא ברור עד כמה התגייס מחנה הצעירים לדגל וימלא תפקיד משמעותי בקביעת התוצאה.

אלימות אינה חדשה בהיסטוריית ארה"ב

אותם דברים אמורים גם לגבי הקהילה האפרו-אמריקנית - בעיקר המבוגרים שבה שמעל גיל 45 - ושתמיכתם בביידן גורפת. אך גם כאן, שיעור המצביעים הגבוה בהצבעה המוקדמת אינו מעיד כלל ועיקר על חלקו של הפלח האפרו-אמריקני בעוגה זו. מה גם שרק לפני ארבע שנים תרמה קהילה זו בפועל לבחירת טראמפ, בשל שיעור הצבעה נמוך יחסית בקרבה. שיעור זה נפל באופן משמעותי מהיקף ההצבעה למען אובאמה ב-2008 וב-2012, וכך סלל את דרכו של טראמפ אל הבית הלבן.

הקשר השני, שאף הוא מוביל למסקנה שלא מומלץ להתרשם יתר על המידה מתופעות וקווי אפיון שנראים במבט ראשון חסרי תקדים, הוא קשר האלימות ההמונית, שלכאורה נמצאת בשער. הגם שאין להמעיט בחומרת השסע, הקיטוב והרטוריקה הקיצונית בדור הנוכחי, ובמיוחד בעידן הנשיא המכהן, אין הם מבשרים בהכרח על צונאמי או על אפוקליפסה וקיצו הממשמש ובא של העידן הדמוקרטי באמריקה.

נהפוך הוא, לפחות עד כה, טרם תורגמו הרטוריקה הלעומתית והניסיון להטיל ספק בלגיטימיות התהליך, לפגיעה ממשית ומוחשית במנגנוני החברה האזרחית או הממסד הממלכתי.

לעומת זאת, 1968 הייתה שנה רווית אלימות פיזית ולא רק מילולית, ותעיד על כך רציחתו של המועמד הדמוקרטי שהתמודד בפריימריז, רוברט קנדי, בידי סירחאן בישארה סירחאן בלוס אנג'לס.

גם ועידת המפלגה הדמוקרטית, שהתכנסה בשיקגו באותו קיץ כדי לבחור במועמדה מול ריצ'רד ניקסון באווירה לוחמנית של קיטוב, על רקע המלחמה המתמשכת בווייטנאם, התאפיינה באלימות רבתי בחוצותיה של שיקגו. זאת, כאשר נציגי המשטרה והכוחות הנאמנים לראש העיר ריצ'רד דיילי, מפליאים את מכותיהם במפגינים, שתבעו נסיגה לאלתר מהמאפליה הווייטנאמית.

לאור זאת, הקביעה שעידן טראמפ הוריד את המסך על עידן הפרגמטיזם והמתינות בתרבות הפוליטית האמריקנית - היא נמהרת. הנשיא ה-45 לבטח תרם להקצנת הניגודים ולהחרפת היריבויות, אך הייתה זו המלחמה בווייטנאם והשבר שחוללה, שהיוו את הגורם המחולל העיקרי - אם גם לא הראשוני - במסלול שקיעתו של עידן הקונצנזוס היחסי בפוליטיקה האמריקנית.

מחיר ההתעלמות

עם זאת, העובדה שטראמפ נותר צמוד ללא סייג למסכת אמונותיו הראשוניות, ונמנע מפנייה לקהלי יעד נוספים לאחר בחירתו, תרמה לא רק לקיטוב השיח הפוליטי, אלא מהווה היום גורם שעלול להיות בעוכריו. שכן שאיפתו לקיים את כל הבטחות הבחירות שלו אחת לאחת לבסיס בוחריו, במיוחד בקרב הקהילה האוונגליסטית (שבאה לכלל ביטוי מרכזי במינויים של שני שופטים ושופטת אחת - שמרנים), יצרה נוגדנים ומשקעים בקרב קבוצות אחרות, ובמיוחד בקרב אוכלוסיית הנשים הלבנות והמשכילות בפרברים.

הללו חוששות שהרכבו החדש של הבית יביא לפתיחתן מחדש של סוגיות רגישות במיוחד, כמו זכותה של האישה על גופה וסוגיות הקשורות לאופי הזיקה שבין דת ומדינה.

בקרוב מאוד, ואולי אפילו כבר מחר, תתבהר התמונה ויובהר סופית האם נאמנותו המוחלטת של טראמפ לצאן מרעיתו תגרור בעקבותיה מחיר אלקטורלי כבד. הבה נחכה ונראה.