נשיא ארה"ב משדר רפיסות בכל הזירות

מי שרוצה להעריך את האפשרות שארה"ב תשיג הסכם בווינה שאינו כניעה גמורה לאיראן, יכול לבחון בימים אלה את התנהגותה מול איום מיידי ומוחשי הרבה יותר לבעלות בריתה הקרובות בנאט"ו - האיום הרוסי על מערב אוקראינה. הרוסים מפגינים נחישות, כוחניות ועקביות אסטרטגית, בעוד ארה"ב מבטאת מבוכה ואובדן דרך, שמעצמת־על לא יכולה להרשות לעצמה, בעיקר כאשר היא רוצה להתגייס למבחן החשוב של דורנו עם כוחה העולה של סין. מטהרן ומבייג'ין צופים בביידן ובנאט"ו, ונרגעים: כאשר מעצמות המערב משתוקקות רק "לחזור הביתה בשלום", אין חשש שיבלמו את איראן, ובוודאי לא את סין.

הכשל של ביידן באפגניסטן, הפוגע במעמדו מבית, הרבה פחות מדאיג. מדובר בכשל אופרטיבי במהלך הפינוי, שסיים את הכשל האסטרטגי של עצם הנוכחות המזיקה במשך 20 שנה. גם מגמת היציאה מעיראק ומהמזרח התיכון אינה מעידה, כשלעצמה, על חולשה. בהקשר אחר, היו אלה יכולים להעיד דווקא על סדר עדיפויות גלובלי נכון, שבמסגרתו מרכזת ארה"ב את כוחותיה במקום שבו הם חסרי תחליף ודרושים יותר מכל - מול סין, במזרח אסיה, על חשבון מוקדי מתח אחרים, שבהם ניתן למצוא תחליפים מקומיים יעילים ואמינים יותר לנוכחות אמריקנית מאסיבית. מתוקף אחריותה הגלובלית, חייבת ארה"ב להעניק לכוחות המקומיים האלה גיבוי אמין, ולעיתים לקיים נוכחות סמלית ומרתיעה כ"תיל ממעיד" אסטרטגי.

אלא שביידן מתעקש לשדר רפיסות בכל הזירות. שלשום יצא ראש ה־CIA ברנס בהצהרה מדהימה, שלארה"ב אין עדות שהמנהיג העליון חמינאי החליט להפנות את תוכנית הגרעין לפיתוח נשק. הדבר דומה לשוטר שנשלח להגן על בנק מפני כנופיית שודדים מוכרת מאירועים קודמים, וקובע כי בהיותם רעולי פנים, אין בידו עדות נחרצת שאקדחיהם טעונים. אולי הקדימו את פורים.

פוטין משמיע אולטימטום בגיבוי ריכוזי צבא אימתניים בגבול אוקראינה, לאחר שכבש לפני שנים אחדות את חצי האי קרים, ושלח כוחות צבא במסווה אזרחי להילחם לצד המיליציות המורדות נגד הממשלה הפרו־מערבית הנבחרת, היושבת בקייב מאז 2014. שר החוץ האמריקני בלינקן מודה שרוסיה צברה יכולת לפלוש לאוקראינה, ומאיים שאם יעשו כן תבוא "תגובה אמריקנית נחרצת, כולל באמצעות סנקציות כלכליות כבדות". לפוטין יש סיבה להניח שכמו שכיבוש קרים הפך לעובדה מוגמרת בלוויית סנקציות, כך יהיה גם בכיבוש ישיר או מוסווה של חלקים ממערב אוקראינה.

ייתכן שעדיין מוקדם לשפוט אם פוטין ישיג את מלוא מבוקשו, או שביידן יתעשת ברגע האחרון. אוקראינה מבקשת להצטרף לנאט"ו, נשיאה דוחק בברית להשלים את התהליך בזמן הקצר, ומזכיר ההגנה האמריקני אומר ש"אף מדינה לא תוכל להטיל וטו על מהלך כזה". שר החוץ הרוסי מזהיר את ארה"ב מפני הצירוף, ופוטין מזכיר את יכולתו בתחום הנשק ההיפר־קולי החדש, במקרה שנאט"ו תחצה "קווים אדומים" באוקראינה. בינתיים נוטה מאזן הנחישות בבירור לטובת רוסיה. גם אם תבחר לא לכבוש בשלב זה את אוקראינה, היא תצליח כנראה, כמעט באפס מחיר, למנוע את צירופה של אוקראינה לנאט"ו, באופן המשאיר כיבוש כזה, או הפיכה פרו־רוסית בקייב, כאופציה פתוחה לשעת כושר.

ישראל נערכת שוב, כמו בימי אובאמה, לפעול בסביבה של רפיסות אמריקנית (ואין צורך לומר - רפיסות אירופית) בכל הזירות: ביידן לא מגיב על פגיעה איראנית בבסיס אמריקני בתגובה לתקיפה ישראלית; ארה"ב מתעלמת מניסיון איראני בוטה לרצוח את ראש ממשלת עיראק, ולהשליט בעיראק את המיליציות הנתונות למרותה; והאיראנים בזים במהלך המשא ומתן לאמריקנים בדרישותיהם החצופות. בעת שארה"ב מושפלת בקאבול, בקייב ובווינה, חייבת ישראל להגביר את אמינותה - בוושינגטון, בטהרן, בקהיר, בריאד ובמפרץ - כמי שנחושה להתעמת עם איראן ולבלום אותה בכוח.