כהונת ביידן הראשונה נראית יותר כמו כהונת אובמה השלישית

זה לא נעים לדבר על זה. הממסד מתעלם מזה ומעדיף להמשיך בליטוף רב־תחומי של נשיא ארה"ב. אבל משהו רע קורה בבית הלבן, ויכולותיו של ביידן להנהיג את המעצמה החזקה בעולם מוטלות בספק. זה מתחיל לחלחל למטה ומתקרב לנקודת אל־חזור, בעוד האויבים מתכננים תרחישים מול דמות שמקרינה חולשה.

נוהל חדש תופס תאוצה בשבועות האחרונים ברחבי ארה"ב: המונים באצטדיוני הפוטבול והבייסבול פוצחים בשירה בלעג לנשיא: "פאק יו ביידן" בלהט, במסגרת טרנד שמתרחב לאורכה ולרוחבה של המדינה. האירוע רחוק מלהיות בודד, ומשקף את הלך הרוח בחודשים האחרונים אצל ציבור גדול מהעם האמריקני, אומה תשושה ממגיפה קטלנית ובלתי נגמרת שמחפשת מנהיג. יועציו של ביידן מנסים לשמור עליו רחוק ככל שניתן מאור הזרקורים, מאחורי הקלעים מקומו, ועדות לכך היא נאומיו המועטים. ביידן ואנשיו מעדיפים אותם מוקלטים מראש - וללא שאלות מטרידות של עיתונאים.

אם חייבים, אז הולכים לחברים. יש רשימות מוכנות מראש בחדרי התדריכים. הסיבה לכך אינה ניסיון להיבדל מסגנונו הבוטה של קודמו בתפקיד דונלד טראמפ. זה התירוץ. הסיבה לכך היא שברוב הופעותיו הפומביות ביידן נראה מבולבל במיוחד כאשר מדבר על מספרים, הוא נוטה לשגר סטטיסטיקות שגויות ומדלג מנושא לנושא ללא כל קשר או רצף הגיוני. האיש נראה פשוט אבוד, ורבים מדברים על מצבו הנפשי.

"350 מיליון אמריקנים חוסנו", הדגיש באוגוסט, אף שאוכלוסיית ארה"ב מונה 331 מיליון איש. "אנו יכולים לעבוד לצד רוסיה, לדוגמה בלוב", הכריז כמה פעמים בטרם פגישתו עם ולדימיר פוטין, כאשר התכוון לסוריה. "אני רוצה להודות לאיש הזה שם", אמר נשיא ארה"ב בהתייחסות לראש ממשלת אוסטרליה סקוט מוריסון בספטמבר שעבר. ביידן פשוט שכח את שמו.

היעדר צלילותו של ביידן מעלה שורה של שאלות קשות: מי באמת שולט בבית הלבן? האם ביידן מטיל את מרותו על אנשיו, או שפקידיו מאפשרים לעצמם חופש פעולה? וכן לאור רצף כישלונות שמראה באופן ברור על ליקויים חמורים בשרשרת הפיקוד - כיצד מטופלים עניינים רגישים של ביטחון לאומי?

כאשר בוחנים את מדיניות החוץ של הממשל, העניין רק מחמיר. דוגמה אחת לכך ניתן לזהות בנסיגה הכאוטית והקטלנית מאפגניסטן. זאת נוסף על האופן שבו ניהלו בוושינגטון את העזיבה - או לחילופין הבריחה - על רקע שיתוף פעולה מוזר מאוד עם הטליבאן. אותו הדבר מתרחש כאשר בוחנים את המדיניות הלא ברורה מול איראן: יש אסטרטגיה כפולה שאינה עובדת מול ממשלה חדשה בטהרן. מחד גיסא, בבית הלבן מדגישים כי "כל האופציות על השולחן", אולם מאידך גיסא, וושינגטון דוחפת לחזרה למשא ומתן.

אבל מה בדיוק זה אומר "כל האופציות על השולחן"? ייתכן שהממשלה שעזבה - כפי שעזבה - את אפגניסטן תפעיל כוח צבאי מול משטר האייתוללות באיראן? יתרה מכך, האם יש לה לגיטימציה לפעול בעודה מתנתקת מהמזרח התיכון? "כל האופציות" שווה "כלום", ורמיזות צבאיות לא עושות רושם על משטר שנוהג לתלות מתנגדים מעל מנופים בכיכרות העיר.

בדבר אחד ממשל ביידן אכן עקבי: לחץ על ירושלים וחיזוק הרשות הפלשתינית, אשר נשלטת על ידי רודן עם אחוזי תמיכה עוד יותר נמוכים. הטקטיקה הדו־ראשית אינה עובדת, ואם ירצו להשיג תוצאות הם יידרשו להציב אולטימטום חד וברור.

יותר מאשר כהונת ביידן הראשונה, וושינגטון נראית ככהונת אובמה השלישית.