ביוני 1964 הגיע רה"מ לוי אשכול לביקור ממלכתי ראשון בבירה האמריקנית, וזכה לקבלת פנים מחבקת ולבבית במיוחד מצד הנשיא לינדון ג'ונסון. הסיבה לחגיגיות יוצאת דופן זו היתה מעוגנת בשאיפת הממשל לחזק את מעמדו הפנימי של רה"מ, שנקלע לעימות חריף מבית עם קודמו רב־המוניטין דוד בן־גוריון. זאת, תוך כדי הפגנת נכונות מצד ג'ונסון לעמעם את שורשי המחלוקת בין וושינגטון לבין ירושלים בסוגיית הכור בדימונה, שהפכה למוקד חיכוך טעון ורווי מתח ביחסי בן־גוריון עם הנשיא ג'ון קנדי בדמדומי ימיו בבית הלבן. גם הפעם, 57 שנים מאוחר יותר, מגיע ר"מ ישראלי לביקור בכורה רשמי בארה"ב - כאשר באופן פרדוקסלי, וכמו במקרה של אשכול, טמון מקור עוצמתו דווקא בחולשתו מבית.
שאיפתו של הנשיא ביידן למנוע מרה"מ לשעבר נתניהו לשוב למשרדו - הגדירה מראש את אופיו של הביקור והבטיחה מלכתחילה את הצלחתו מבחינה מדינית ותקשורתית. במילים אחרות, הזמנת רה"מ הטרי לוושינגטון נועדה לקדם יעד אמריקני מרכזי, והוא הענקת לגיטימציה מוצהרת מצד כל ראשי הממשל למהפך השלטוני שהתחולל בישראל. זאת, תוך כדי הפגנה יוצאת דופן של "תנאי חיבה" כלפי בנט, ותוך כדי נכונות מצד "כל אנשי הנשיא" לטשטש גורמי חיכוך במערכת היחסים - ובה בשעה להציע, או לשקול, הענקת חבילת שי מיוחדת לישראל במכלולים דוגמת מתן פטור מאשרת כניסה.
ואכן, בעוד ביקוריו של נתניהו בבירה האמריקנית הפכו לא פעם לזירת התנצחות גלויה בינו לבין אובאמה וביידן בסוגיות ליבה - מעטפת הדבש הנוכחית שבה נעטף ביקורו של בנט, שללה על הסף את האפשרות שהביקור יהפוך ללעומתי.
יתרה מזאת: מאחר שבהקשר האיראני הציגה ישראל עמדות לוחמניות פחות, לכאורה, מאשר אלה שבהן דבק נתניהו, הפכה הפסגה לדיאלוג אסטרטגי פתוח וידידותי בין שותפים, שבו הוטמעה הגזרה הפלשתינית, על כל חילוקי הדעות הכלולים בה, בתוך הקשר אזורי רחב וקונצנזואלי, המדגיש את יעדיהן המשותפים של שתי בעלות הברית.
כך מיקמה ישראל את עצמה כשחקן ציר, המוכן לסייע ולתרום לגיבושה של ברית מזרח־תיכונית רחבה (בהשתתפות ירדן, מצרים ובהמשך גם השותפות להסכמי אברהם) כמשקל נגד לרדיקליזם האיראני וללווייניו. זאת, ללא קשר ישיר לשאלה אם יושג הסכם משלים עם טהרן בווינה.
ואולם, בתוך מתווה זה לגיבוש חזית בלימה אזורית נותר נעלם מרכזי אחד, והוא מידת נכונותו ונחישותו של הממשל להעניק, הלכה למעשה, רשת ביטחון אסטרטגית אמינה; מרחץ הדמים שהתחולל אתמול בקאבול עלול לשנות את התמונה, ולהעצים עוד יותר את מגמת הבדלנות וההסתגרות בהתנהלותו של הפטרון האמריקני - ובכך לסכל את אפשרות מימושו של המתווה כולו. אחרי הכל, ארה"ב היתה אמורה להיות ציר תומך ומסייע מרכזי בהקמתו.
רוצה לומר, אם הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן תביא בעקבותיה גם להשלמה מזורזת של הפינוי האמריקני מעיראק ומסוריה, הרי גם נכונותו המוצהרת של הבית הלבן להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל - לא תוכל לבלום את התקדמותו של האסלאם הקיצוני מאפגניסטן ואיראן אל היעד הנכסף: שינוי פניו ואופיו של המזרח התיכון.
אם אכן כך עתידים להיות פני הדברים, הצל האלים של אפגניסטן עלול להפוך את פסגת ביידן־בנט לפחות רלוונטית, בייחוד בהיבטיה הזירתיים הרחבים. חיוכים, סימפתיה ואף הבטחות לסיוע נדיב - הם לא תחליף למנהיגות ולנוכחות אמריקנית, שאינה ממהרת להתנתק מן המרחב למרות תג המחיר המתחייב מהמשך נוכחותה בחזית.
בפועל, עם כל הרצון הטוב ונכונותה של וושינגטון להעמיד את ישראל במרכז הבמה בימים האחרונים, סדר הקדימויות האמריקני מעוצב לא על ידי מסכת יחסיה עם ירושלים אלא על רקע אילוצים אחרים, בינלאומיים ופנימיים. אתמול הביא סדר יום זה לא רק לדחייתו של מפגש הפסגה בין שני הקודקודים, אלא הדגיש עד כמה משני, אם לא שולי, הוא מקומה של השותפה הישראלית במדרג האינטרסים והיעדים החיוניים האמריקני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו