המופע של טראמפ: הנשיא לשעבר הודף את הטענות נגדו ומשדר עוצמה

הנאום בפרומפטר אמנם הוכן במדויק, אבל טראמפ נטש אותו אותו עשרות פעמים במהלך ההופעה. "מה אני צריך את זה. היו לי חיים כל כך שלווים", שיתף את הקהל ואנחה של הסכמה ולאחריה מחיאות כפיים סחפו את האולם. מבחינתם היה זה רגע של כנות אישית מצד האיש שהם מעריצים.

כאלף איש היו שם. זקנים וצעירים, שחורים וקובנים, גברים ונשים, לבנים ומקסיקנים, הורים ותינוקות, ששילמו הרבה כסף והמתינו שעות בתור כדי לחזות בהצגה הטובה בעיר – ושהם עצמם חלק בלתי נפרד ממנה. באולם הנשפים הוושינגטוני, הם עמדו על כיסאות, נופפו במטפחות, הריעו ומחו, צעקו ותמכו, וגם לקחו סלפי, לתפארת ארצות הברית של אמריקה.

"רק במקרה אני הוא זה שנמצא פה על הדוכן. כי לא אחריי הם רודפים אלא אחריכם", פלט לפתע. מניפולציה או דברי אמת? זה בכלל לא חשוב. הקהל געש ורעש עד שהתקרה כמעט נפלה. טראמפ מְתקשר עם תומכיו, כפי שלא עושה אף אחד ממתחריו. ספק אם יש מנהיג אחר בעולם שמצליח במיומנות כזו לדבר אל האנשים ולא מעליהם.

הטקסט מתגלגל במסכי הפרומטר השקופים. טראמפ קורא אותו, אבל שולף בדיחות ועקיצות, סיפורים וסודות, התלבטויות וכעסים. הוא מצליח להעביר את המסר, ש" זה הכל בשבילכם".

ההתלהבות שבה הם הקיפו את הנשיא לשעבר, במשך נאום בן שעה, הייתה עוצמתית פי אלף מזו שהרעיפו על המתמודדים הרפובליקנים האחרים, שדיברו בוועידה לפניו. עם האנרגיות האלה, קשה לראות את דה סנטיס או כל מועמד אחר גוברים עליו בפריימריז. אגב, טראמפ יודע על מה הוא מדבר, הרבה יותר ממה שיריביו חושבים. הוא פירט למשל בעל פה את השיקולים, להכיר ברמת הגולן, בניגוד לטענה שרווחה בשעתו בארץ שלא היה לו מושג במה מדובר.

הציניות העיתונאית לא יודעת לתווך רגעים אינטימיים שכאלה, בין מנהיג למונהגים. הכתבים והפרשנים מציגים את טראמפ כתוקף נשים, גנב מסמכים ואיש עסקים תחמן ונצלן.

כאן באולם, טראמפ - אדם שדרך חייו הפרועה מנוגדת לכל מה שהנוצרים האוונגליסטים שסביבי מאמינים בו – הוא בגדר שליח האל. הוא האיש החזק, שישקם את אמריקה ההרוסה, ייאבק בממסד הפרוגרסיבי, ישמר את ערכי המשפחה, יעצור את ההפלות, יעמוד מול סין, יביא שלום לעולם, "יזרוק לכל הרוחות את הקומוניסטים-מרקסיסטים-פשיסטים המגוחכים ששונאים את אמריקה, ויעשה את אמריקה גרייט אגיין".

ומה עם המשפט וההאשמות, אתם שואלים. ובכן בטח אצל קהל הזה, אבל אולי גם מעבר לו, טראמפ מצליח להעלות ספקות באשר לחומרת מעשיו, ולשכנע שלא עשה שום דבר שקודמיו לא עשו. הוא מספר שקרטר, קלינטון, ביידן ופנס, לקחו מסמכים סודיים בדיוק כמוהו, אבל שאותם לא חקרו. לנוכח הגילויים היומיים על מעללי משפחת ביידן וטיוח החקירה, קשה להתווכח איתו.

הוא מציג טיעונים משפטיים לפיהם אסור היה בכלל ל-FBI לקחת ממנו את הקרטונים, ועוד כהנה וכהנה. האם הסיפור שהוא מספר יספיק רק ל-45 האחוזים הרפובליקנים שמובטחים לכל מועמד, או גם לששת האחוזים העצמאיים שיכריעו את הבחירות לנשיאות? ב-5 בנובמבר 2024 תתברר התשובה.