הכישלון הדיפלומטי של א-סיסי עשוי להפוך להזדמנות עבור ישראל

מועצת הביטחון של האו"ם מתכנסת היום (חמישי) כדי לדון במשבר המים של עמק הנילוס שמסעיר את הרוחות במצרים ובסודאן. לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה המועצה עוסקת במחלוקת בין אתיופיה למדינות שבמורד הנהר. כבר יותר מעשור שבאדיס אבבה נחושים להקים את הפרויקט האימתני של סכר הרנסנס, הכולל מאגר מים של מיליארדי קוב. מטרת הסכר היא לייצר אנרגיה הידרו-אלקטרית שתזניק את הכלכלה האתיופית. השבוע, הודיעה אדיס אבבה לח'רטום ולקהיר על התחלת השלב השני במילוי הסכר, תוך שמירה על אמצעי זהירות שיפחיתו את ההשפעות השליליות של החלשת הזרם בנהר, המשמש כמקור המים העיקרי שלהן.

הדאגה במצרים גדולה, שכן למרות המאמץ הדיפלומטי חובק העולם שלה, המיזם האתיופי יאלץ אותה להוביל רפורמות ושינויים במשק המים ובענף החקלאות, כאילו שחסרים אתגרים כלכליים-חברתיים במדינה של כמאה מיליון תושבים. לא בכדי הנשיא המצרי, עבד אל-פתאח א-סיסי, רמז במרץ האחרון בסגנונו המאפיוזי כי הם "לא מאיימים על אף אחד, אבל אף אחד לא יכול לקחת טיפת מים ממצרים... אחרת, האזור יהיה עד למצב של חוסר יציבות שאיש לא דמיין".

יתרה מזאת, מקורות דיפלומטיים גילו לסוכנות הידיעות הצרפתית כי תוניסיה, חברה זמנית במועצת הביטחון, תגיש הצעת החלטה לפיה על אתיופיה לעצור את השלב השני של מילוי המאגר לאלתר ולחדש את המשא ומתן בתיווך האיחוד האפריקני והאו"ם כדי להגיע תוך שישה חודשים להסכם מחייב בנושא. אף על פי כן, נציג צרפת באו"ם, ניקולס דה ריוויאר, העומד בראש מועצת הביטחון החודש, שפך מים קרים על היוזמה התוניסאית. לדבריו, המועצה לא תוכל לפתור את המחלוקת על הסכר, שכן מדובר בעניין שנמצא מחוץ למסגרת הסמכות של המועצה. כל מה שהאו"ם יכול לעשות זה לקרוא לחידוש המו"מ. גם גורמים בכירים בסודאן מעידים שהדרך הדיפלומטית די מיצתה את עצמה.

אז בינתיים, הרשויות בארץ הנילוס מתכוננות למציאות החדשה ושוקלות לאמץ תוכניות להתפלת מים, לטיהור מי שפכים ובעיקר למעבר לגידולים חקלאיים, שלא דורשים השקיה מרובה כמו קני סוכר ואורז. במישור הזה, נראה שלישראל יש המון מה להציע, כחלוצה בתחום התפלת מים. כך שאולי אין להתפלא על המאמצים הגדולים של קהיר בהשגת שקט ברצועת עזה ועסקת חילופי שבויים עם ארגון הטרור חמאס. לא יהיה זה מפתיע אם הנושא יצוף גם בפגישה בין ראש הממשלה נפתלי בנט והנשיא המצרי בקרוב.

כמובן, היכולות של ישראל בתחום ההתפלה אינן האינטרס היחידי של קהיר במעורבות הגוברת בסוגיות הפלשתיניות. כל העת העיניים פוזלות לבית הלבן, שם הממשל החדש איננו נלהב מהיחס של א-סיסי לאופוזיציה מבית, לרבות המעצרים ההמוניים ודיכוי המחאות ביד ברזל. אפילו אם מדובר בתנועת האחים המוסלמים, שאיננה בעלת ברית של המערב, בלשון המעטה.

על רקע זה, נראה שהנשיא המצרי עושה ככל יכולתו כדי למצב את עצמו כשותף מרכזי של ארצות הברית, שיכול לחפות על צמצום המעורבות שלה במזרח התיכון. צעד דומה נעשה בפגישה המשולשת של א-סיסי עם מלך ירדן עבדאללה וראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל-כאז'ימי, בבגדד. עיראק, שמטלטלת בין הבחישה האיראנית לנטישה האמריקנית את המזרח התיכון, מחפשת כהלך במדבר אחר משענת אזורית. אחת כזו יכולה להיות ברית משולשת עם קהיר ועמאן. מצרים מצידה, תשמח להציג את עצמה שוב כמי שמשרתת את האינטרסים האמריקניים באזור, ובולמת את הזליגה העיראקית לכיוון איראן.

הקריסה של לבנון

בשולי הסיבוב הדיפלומטי של מצרים ברחבי המזרח התיכון, גם ראש הממשלה הממונה בלבנון, סעד אל-חרירי, זכה לשיחת ידידות. השגריר המצרי, ד"ר יאסר עלווי, דן עם בכיר מפלגת "אל-מוסתקבל" בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות בארץ הארזים. עלווי התקבל בביתו של חרירי לאחר שערך סדרת פגישות עם פוליטיקאים לבנונים בשבועות האחרונים בצל ההתמוטטות הכלכלית.

לאור רעיונותיו של נסראללה להשיג דלק מאיראן וכך להעמיק את השפעתה בלבנון, ייתכן שגם כאן משטר א-סיסי יוכל לצבור נקודות אצל המערב ולהגיע להסכמים בעניין אספקת דלק לארץ הארזים. בכל זאת, למצרים התמזל לגלות עתודות גז מרשימות בעשור האחרון, כך שאין לה מחסור בדלק. כך למשל, חברת הגז הממשלתית סיימה לאחרונה להקים 355 תחנות גז טבעי ברחבי המדינה. במקביל, הממשלה הובילה יוזמה להסבת כמה שיותר כלי הרכב לצריכת הגז. גם בתחומים אחרים כמו מזון ותרופות, מצרים תוכל להגיש סיוע נדיב למדי.

דרך אחרת לקדם סיוע כלשהו יכולה להיות דרך קטאר, ששר החוץ שלה ביקר בלבנון לאחרונה ויחסיה עם מצרים התחממו מאז סיום החרם בהובלת סעודיה. לדוחא לא חסר ערימות מזומנים שהיא יכולה לשפוך כדי לכבות שריפות מזדמנות במזרח התיכון, במיוחד אם הדבר יועיל ליחסים שלה עם מדינות אירופה וארצות הברית. מה גם שבביירות ישמחו לקבל עזרה. אך בה בעת, לשלל היוזמות, לרבות זו של שר הביטחון בני גנץ, יש סיכוי אפסי להשפיע על המצב בשטח ולהוביל לשינוי.   

מפני שקריאתו של ראש הממשלה היוצא חסן דיאב לקהילה הבינלאומית לסייע למדינה מעידה בעיקר על ייאוש עמוק. כאשר המערכת הפוליטית כה רקובה, הקיפאון השלטוני בעינו וידו הארוכה של חיזבאללה בוחשת בכל, יוזמות הסיוע עתידות לסייע בעיקר ליחסי הציבור של המדינות התורמות. כפי שהנציג העליון של האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון, ג'וזף בורל, אמר לנשיא הלבנוני מישל עוון, המשבר בארץ הארזים נכפה מבפנים. מכאן שרק מתוך המדינה יכול לבוא הפתרון.

הבינאום של הסכסוך מכה בפלשתינים

מעט אחרי הפסקת האש ברצועת עזה, התראיין ראש הממשלה ברשות הפלשתינית, מוחמד אשתיה, בערוץ "אל-ג'זירה". אשתיה ביקר אז בקטאר במסגרת מאמצי רמאללה להשיג דריסת רגל במנגנון חלוקת הכסף הקטארי ברצועת עזה. כזכור, מקורות פלשתיניים דיווחו שהאו"ם הסכים לקחת אחריות על הכסף שיחולק דרך בנקים המזוהים עם המערכת המוניטארית של רמאללה.

אשתיה, לא הסתיר בראיון את שביעות רצונו מהמערכה התקשורתית נגד ישראל, שתודלקה בזכות הסכסוך המשפטי בשכונת שייח' ג'ראח. "העולם ללא ספק מגלה אהדה חסרת תקדים לפלשתינים. בפגישה איתי, מנהל פייסבוק אמר לי שהיו 76 מיליון שיתופים להאשטאג של שייח' ג'ראח", התגאה הבכיר הפלשתיני.

והנה, בקושי חודשיים חלפו, והרשות מצאה את עצמה תחת בליץ' מערבי. מותו של הפעיל הפוליטי ניזאר בנאת גרר סדרה של גינויים וקריאות לוועדת חקירה מארצות הברית, דרך האו"ם ועד האיחוד האירופי. בנאת, מבקר חריף של הרשות, יצא נגדה בעקבות הסכם החיסונים עם ישראל וחברת פייזר שעלה על שרטון. לא בפעם הראשונה, מנגנוני הביטחון הפלשתיניים עצרו אותו, אך נדמה שהם קיבלו יד חופשית מהרגיל והכו אותו למוות.

ועדת החקירה שהקימה הרשות אומנם הגישה את הדו"ח המסכם למערכת המשפט ולאבו מאזן. אך הניסיון לצנן את המתיחות נכשל והמשפחה שללה את הדו"ח שכלל לא פורסם, בטענה שחברי הוועדה לא שוחחו עם קרוביו של בנאת. אם לא די בכך, המשפחה פנתה לארגוני זכויות אדם, שיסייעו לה לפתוח תיק בבית הדין הבינלאומי בהאג. כל זה קורה כאשר הרשות נאלצת לדכא את המחאה שפרצה בעקבות כך, מה שמלבה עוד יותר את הביקורת כלפיה מצד המערב.

נראה שבמקום לחתור למגעים עם ישראל כדי לפתור בעיות בשטח, כמו במקרה חיסוני הקורונה, הרשות הפלשתינית חרדה יותר מתמיד מביקורת כלשהי. ראשיה התאהבו בבית הדין הבינלאומי בהאג ובאפשרות שישפוט בכירים ישראלים על "פשעי מלחמה", ובתחושת הצדק האבסולוטית שמרעיפים עליהם ארגוני החרם. אלא שפרשת ניזאר בנאת מלמדת שלא רק ישראל עלולה לסבול מלחץ בינלאומי. המעורבות הגוברת של ארה"ב, אירופה והאו"ם בסכסוך מובילה לדרישות גם מרמאללה, אפילו אם הצפייה לריסון בכל הנוגע לדיכוי מתנגדים עלולה לשחק דווקא לידיו של חמאס. אולי על הרשות ללמוד ממצרים. שם מבינים שהעלמת עין מענייני זכויות אדם אמורה להגיע עם תמורה כלשהי, ולא בחינם.