אזרחי אוקראינה חרדים לגורלם: "לא נוכל לחיות תחת הרודנות של פוטין"

תחנת הרכבת של איוואנו-פרנקיבסק נראית בתחילה כמו ליבה העמוס של כל בירה מזרח אירופאית, עד שמבחינים בהמולת החיילים בבית הנתיבות. עשרות מגויסים צעירים שיוצאים עם ציוד לוחמה לחזית, ברכבות המיועדות לבירה קייב, הנלחמת על חייה תחת שרשראות הטנקים הרוסיים.

את נחילי החיילים מנחים ומאבטחים אספה של נערים צעירים וקשישים במדים, שתפקידם לכוון את התנועה ולהביט בחשדנות על זרים כמוני, שמבקשים לשוחח עם היוצאים לשדה הקרב. לפתע, את גרת בית הנתיבות מחרידה אזעקה, ששניות אחריה מגיעים קולות נפץ עמומים. המאבטחים ממהרים ללוות את האזרחים המבוהלים אל עבר המקלט, שנמצא באופן משונה דווקא בצמוד למסילה.

ערי מערב אוקראינה טרם חוו את מה שעבר על הבירה קייב וההפצצות האוויריות של צבא רוסיה על שטחן נותר מוגבל. יחד עם זאת, התושבים המקומיים מוכי בהלה. המונים רצים לעבר הפתח הצר של המקלט והחיילים נראים אובדי עצות. "ילדי קודם", אני צועק ברוסית רצוצה, לאחר שראיתי ילדה קטנה נהדפת על ידי גבר מבוגר ומבוהל. החיילים מתעשתים ובעזרת קבוצת צעירים מקומיים הם יוצרים מסדרון עבור הקשישים והילדים.

"לא מפחד מההפצצות, אלא מגורלה של ארצי"

בתוך המקלט, שבאופן מפתיע הוא גדול ומאובזר היטב, נדחסים מאות אזרחים בגילים שונים. הם רועדים עם כל פיצוץ שנמצא מבוץ. "מאיפה אתה?", שואלת אותי נערה ממושקפת עם חולצה של סדרת אנימה. אני מספר לה שאני מישראל ומיד מבול של שאלות בוקע מחבורת הצעירים הסקרנים שמקיפה אותה. "כמה זמן אזעקה נמשכת אצלכם? כמה זמן אתם חייבים להישאר במקלט?" הם שואלים בזה אחר זה. "שמעתי שאצלכם יש מערכת שמיירטת את הרקטות לפני שהן גורמות נזק", אומר רומן, תלמיד תיכון. חברו סבטוסלב אומר: "אני מאוד מפחד. אף פעם בחיים שלי לא הייתי צריך לחשוש מכזה דבר, אני בכלל לא בטוח מה לעשות".

מחוץ למקלט אני פוגש את ולד, במאי סרטים וסדרות צעיר שמעוניין להשחיז את האנגלית שלו בעיר בה אין תיירים. "אני לא מפחד מההפצצות, אלא מגורלה של ארצי. לא נוכל לחיות תחת הרודנות של פוטין. הבית שלי בקייב רעד לגמרי בהפצצות. יצאתי משם ובאתי להוריי שמתגוררים פה, ועכשיו זה קורה גם כאן".

לחצות את הגבול ברגל

גם סרגיי נהג המונית, שלוקח אותי 250 קילומטרים למעבר הגבול צ'ופ בין אוקראינה והונגריה, בילה את הלילה במקלט. הוא מסביר לי שהיה מעדיף לבלות לילה שלם מתחת לטנק רוסי מאשר במרתף ביתה של חמותו, אבל שהוא עושה מה שצריך למען הילדים. כשאנחנו מגיעים אל אזור מעבר הגבול, נגלה טור עצום של אלפי מכוניות, ועל הרצפה נחים מאות אוקראינים, שהתייאשו מקצב המעבר האיטי בגבול.

סרגיי מסתכל עליי מבוהל, חושש שיצטרך להישאר איתי במעבר הפקוק. אני מורה לו ללכת הביתה. וכך, עם מזוודה ותיק אני הולך את הקילומטרים האחרונים המפרידים ביני ובין סוף השליחות שלי באוקראינה. כשאני מגיע לראש הטור, אני מגלה כי החשד שלי נכון. בלתי אפשרי לחצות את המעבר ללא כלי רכב. מעברים אחרים כמו אלו לפולין כבר רשמו השבוע פקקים של יותר מעשרים קילומטרים.

פנים של הפליטים העייפים והעצובים מקיפות אותי מכל עבר. חלקם מחכים, על ילדיהם הקטנים, מעבר ליממה בטור שלא נגמר. אישה בהריון מתקדם מונה על ידי החיילים אל בית הנתיבות. הוא חושש שתכרע ללדת בכל רגע. ואני - נאלץ למצוא פיתרון ולחצות את הגבול. כמי שלא מאמין בייאוש, אני מייד מוצא משפחה חביבה של פליטים עם מקום באוטו לעיתונאי ישראלי משונה. דמיטרו ומריה, ולצדם בנם אדריאן, בתם אניה ואיגור הקטן, פעוט בן פחות משנתיים, שהוא בנם של השכנים שגויסו לצבא. אני מציע ממתקים לילדים ומיד מקבל מבט נוזף מדמיטרו. "אנחנו משפחה בריאה", אומר לי אדריאן באנגלית טובה מזו של זלנסקי ואביו מהנהן ומושיט לי תפוח. כשאנו מגיעים למעבר אני מבין שאומצתי, כשאני מוצג בשורה לצד ילדיהם של בני הזוג בפני אנשי מעבר הגבולות, שמשועשעים מאוד מהסיטואציה בעצמם.

בצידו השני של מעבר הגבול ממתינים לי מגל דויטש ושקד אדם דגן, סטודנטים ישראלים לרפואה המתגוררים בעיר הסמוכה דברצן והפכו לסוג של משלחת הומניטארית משל עצמם. בכוחות עצמם הם מארחים משפחה של פליטים אוקראינים שלא ידעו למי עוד לפנות ונתקלו בהם בפייסבוק. הם גם הגיעו למעבר הגבול עמוסים במזון ומים עבור הפליטים המיואשים בעברו השני של הגבול. "אני לא יכולה להבין אטימות, הם הרי פה על סף הדלת שלנו ואנחנו חייבים לעזור להם", אומרת אדם דגן, הפנים היפות של דור העתיד ברפואה הישראלית.

אחרי שבוע באזור הקרבות אני מתרגש עד דמעות לראות ישראלים טובים שמתגייסים לסייע לבני עם אחר, כמו גם לישראלים ויהודים אחרים במצוקה. קונסול ישראל בעצמו הוא זה שמסיע את המוצרים לעברו השני של הגבול, בדרכו לסייע למי שזקוקים לעזרה. המפגש עם הצדדים היפים של ישראל בלב שבוע של תופת וצער מקל במקצת על התחושה שאני נוטש את אוקראינה לגורל גרוע ממה שיכולתי לדמיין כשביקרתי בה לראשונה לפני כחודש.