החדשות על פינוי נציגויות המדינות הזרות ועל הפלישה הרוסית, שעל פי גורמי מודיעין אמריקניים נראית קרובה מתמיד, תפסו את אזרחי הבירה קייב במהלך מנוחת סוף השבוע. לצד המראות של ילדים משחקים בשמש החורפית הנדירה בגני מרינובסקי מול בניין הפרלמנט המקומי, חיילים מודאגים שוטטו ברחובות הסמוכים. בכל מקום נראה כי תחושת הנורמליות של עיר בירה אירופאית כיסתה רק בקושי את ההרגשה ההולכת וגוברת של חרדה ואי וודאות בקרב התושבים.
וסילי, שוטר שפטרל יחד עם חבריו במקום סיפר כי הוא חש כעת כי עליו להיות זה שמרגיע את הציבור. "קשה לקיים אווירה של נורמליות בסיטואציה כזו, אבל האזרחים סומכים עלינו לתת תחושה של ביטחון. אני באופן אישי לא מתרגש בכלל מהאיומים, אנחנו חיים כבר שנים רבות עם איום של פלישה וזה שכל העולם נזכר בנו פתאום יותר מרגיע ממדאיג אותי", הוא אומר וחוזר לסיור.
על אף המילים המרגיעות של איש החוק, נראה כמעט כל מי שאני פוגש מתכונן לרגע הפלישה בצורה כזו או אחרית. דניס, נהג מונית, מספר כי הוא ואישתו רכשו כלי נשק והם מתאמנים במסגרת שכונתית אחרי שעות העבודה. "אין לנו כסף להסתלק מפה ואין לנו שום רצון כזה כי זה הבית שלנו, אבל על הילדים שלנו אנחנו חייבים להגן", הוא אומר בכנות, ללא נימה של התרברבות או מצ'ואיזם.
רבים אחרים התגייסו ל"כוחות ההגנה הטריטוריאליים", ארגון שהקימה הממשלה בחסות הצבא ומרכז אלפי אזרחים המקבלים שיעורי לחימה ומתאמנים לזנב בכוחות הרוסיים ולהגן על אזור מגוריהם. אני משוחח עם כמה אזרחים כאלו בבית קפה של יוצאי הצבא ברובע פודול האופנתי במרכזה של קייב.
"זה ממש לא כמו בשירות הצבאי", מסביר ארטיום, קצין בדימוס ואחד המתנדבים, "אבל במקרה שבו כל אזרח נחוץ כשאנחנו בנחיתות מספרית, זה פחות או יותר מה שיש".
"לפחות תהיו נטרליים"
את ויקטור טרגובוב, פעיל פוליטי ליברלי ולוחם מילואים באחת מיחידות העלית של צבא אוקראינה, אני פוגש במשרדים הקטנים של מפלגתו. "בדיוק חזרתי ממטווח", הוא מספר, וריח קלוש של אבק שריפה עולה ממנו, "הייתי חייב לראות שאני עוד זוכר איך יורים", הוא אומר הומור שנראה כנועד להסתיר חרדה גלויה.
"אי אפשר להתכחש למצב ולהגיד שהכל רגיל. בשורות התנועה שלנו יש רבים שכבר גויסו, אחרים ממתנים לקריאה ואילו אחרים תנדבים לשרת ביחידות ההגנה הטריטוריאליות. את המשפחות, כולל נשים שלא היו מעוניינות להתנדב וילדים, שלחנו במקרים רבים למערב המדינה, שם הסיכון לפלישה הוא נמוך יותר", מסביר טרגורוב.
מפלגתו של טרגורוב, "הגרזן הדמוקרטי", היא כוח קטן אך עולה בפוליטיקה האוקראינית והיא מתהדרת באידיאולוגיה ליברלית, המתנגדת לשחיתות, תומכת במוצהר בזכויות מיעוטים והקהילה הגאה ולא נתמכת כלכלית על ידי אף אחד מהאוליגרכים שלטענתו של טרגורוב השחיתו את הפוליטקה של אוקראינה "אנחנו פטריוטים משום שאנחנו רוצים שאוקראינה תשרוד כדמוקרטיה, בשביל שנוכל לבנות אוקראינה טובה יותר, דבר שלא יכול להתקיים תחת השפעה רוסית", הוא מסביר.
כשהוא עומד לצד מפה גדולה של אוקראינה במטה המפלגה הוא מסביר כי לדעתו אכן צפויה פעולה צבאי רוסית, אך היא תהיה מוגבלת. "הייתי רוצה לראות את העולם עושה יותר לעזור לאוקראינה. לצערי גם ישראל מאכזבת אותנו. ישראל אסרה על מכירה מצד שלישי של כלי נשק כמו טילי ספייק לצבא אוקראינה, מצד שני מנהיגיה נוהרים לשבת ולדבר עם פוטין", אומר הפעיל הפוליטי. "בקרב המתנדבים שלנו יש אהדה רבה לישראל, רבים רואים בה סוג של מודל לחיקוי", הוא אומר.
"פוטין הפך אותי לאוקראיני"
העובדה הכי מרתקת שעולה מכמעט כל שיחה היא כיצד האיום של מעצמה צבאית אדירה הפך את האוקראינים לעיקשים ונחושים יותר להגן על אורח החיים שלהם. מקסים, מתנדב לשעבר בגדודי המתנדבים של אוקראינה מסביר כי הזהות הלאומית שלו נבנתה בשוחות. "אמא שלי הגיעה מרוסיה. כנער מעולם לא ראיתי שום דבר רע ברוסיה או בלהיות רוסי. אבל ככל שיחסה של רוסיה לאוקראינה התדרדר, והשלטון של פוטין הפך לרודני ומושחת, מצאתי את עצמי מזדהה עם הערכים האוקראיניים", הוא אומר.
"רוסיה מביטה תמיד לאסיה, גם מבחינת המחשבה הפוליטית. אוקראינה מביטה לכיוון אירופה. זה מי שאנחנו, ועם זה אני מזדהה. אפשר לומר שבאופן אירוני, למרות שלא גדלתי כלאומן, פוטין הוא שהפך אותי לאוקראיני", אומר מקסים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו